הסיפור של שרה קונפורטי הוא סיפור של גלגולים, שראשיתו בלימודי תואר ראשון בכלכלה, וסופו (עד לגלגול הבא בכל אופן) ברכישת 5000 מעבודותיה, בתערוכה בינלאומית, באורלנדו שבפלורידה.
למרות תואר בכלכלה, שרה קונפורטי הייתה מאז ומתמיד, בראש ובראשונה, אמנית. היא חיה ונשמה אמנות 24 שעות ביממה, וביקור בביתה לא מותיר ספק: בבית עם הגינה שבכפר-יונה, נמצאים מאות כדים מצוירים, פסלים, שער פרי עיצובה, סטודיו, עצום מימדים ועשרות עבודות תלויות על כל קיר (אפילו בשירותים). שרה מציירת על החלונות, על הדלתות, וגם על העצים הענקיים הגדלים בגינתה. אולם, אחרי שנים של נאמנות מוחלטת לאמנות לשם עצמה, שכללה פתיחת גלריה שנשאה את שמה, שרה הבינה כי אינה יכולה להתפרנס מאמנות בלבד. וכיוון שיש לה שני ילדים מתבגרים (בן ובת), היא החליטה להיות פרקטית יותר, והחלה לעסוק בייצור אריחים.
על תחום האריחים הסתערה ללא כל ידע מקצועי מוקדם, עובדה שהתגלתה כברכה. היא החלה ליצור אריחים מקרמיקה ו מזכוכית בעבודת יד, ועליהם ציירה בטכניקה שפיתחה בעצמה, שהתבררה כייחודית בעולם כולו. באפריל השנה הוזמנה להשתתף בתערוכה הגדולה בעולם לאריחים, הנערכת מדי שנה באורלנדו, פלורידה. 4000 אומנים מארבעים מדינות השתתפו בתערוכה, אך עבודותיה של שרה התבלטו בייחודן גם בתוך השפע הזה, בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית. ביום האחרון פנו אליה מהנהלת התערוכה בבקשה לקנות את כל עבודותיה, אך מתוך 5000 העבודות שהציגה, לא נשאר ולו פריט אחד. בארץ רכשו את הדוגמאות הייחודיות שעיצבה החברות המובילות בהן מוזיאון ינקו-דאדא, קאנטרי פלורס, חלמיש, רשת זהבי עצמון, רשת אלוני ועוד.
בסטודיו שלה מציעה שרה גם כלי בית ומתנות מ קרמיקה ומזכוכית, יודאיקה, מזוזות (שעליהן היא שמחה, במיוחד לנוכח המחשבה שאנשים מנשקים בבואם ובצאתם את העבודות שלה), חמסות, חנוכיות ועוד ועוד, אפילו כיורים מצוירים.
בתערוכת עיצוב 04 מציגה שרה את העבודה "חלונות של תקווה", שמכוונת לעודד אנשים להתבונן קדימה אל עבר העתיד, ולהקדיש מחשבה לעתידם האישי, כמו גם לעתידנו כחברה. מדובר ביצירה עצומת מימדים, המדגימה את יכולתה לעבוד לא רק בקטן (כפי שהיא עושה עם האריחים) אלא גם בגדול (כפי שעשתה באנדרטה לקורבנות הפיגוע בצומת בית ליד), באותה מידה של ירידה לפרטים הקטנים.
