אמנית זכוכית, עבודות אמנות לבתי כנסת, ויטראז׳ים, אריחי קרמיקה וזכוכית, סדנאות זכוכית ויודאיקה
אמנית זכוכית, עבודות אמנות לבתי כנסת, ויטראז׳ים, אריחי קרמיקה וזכוכית, סדנאות זכוכית ויודאיקה
שמי שרה קונפורטי, אמנית רב תחומית, ציירת, פסלת, אמנית זכוכית, קרמיקה ופרוייקטים אמנותיים לבתי פרטיים, מבני ציבור ובתי כנסת.
אשמח להעלות במדור זה מדי פעם טיפים, רעיונות ודוגמאות לייפות ולשדרג את ביתכם.
בכל פעם אייעץ לגבי חלל אחר, מטבח, או חדרי שירותים, אמבטיות, קירות, רצפות, דלתות וחלונות וכו.
אתם גם מוזמנים לשאול שאלות באופן אישי או באמצעות האתר כאן.
רובנו אוהבים לתת לביתנו סגנון מיוחד, "עכשווי", אך מתגעגעים לסגנון של פעם.
יותר ויותר מתחילים לאמץ שוב את הרטרו ולשלבו בסגנון המודרני.
מי מאתנו אינו שואף לשדרג את הבית מדי פעם?
ובכן, הנה כמה טיפים לשדרג ולהוסיף יופי וייחוד כל אחד לפי התקציב שיש בידו.
על ידי הוספת אריחים אמנותיים עבודת יד – כל חלל ביתכם ישתנה וייראה מיוחד ומרהיב .ניתן לשנות הן את הקירות, הרצפות, את החלונות, את הדלתות, ממש בכל חלל בבית.
הפעם אתמקד ברצפות בלבד. ניתן להזמין אריחי קרמיקה או אריחי זכוכית מצוירים בכל גודל או צבע לרצפת ביתכם. אפשר ליצור שטיחי קרמיקה מצוירים שייראו כשטיח תמונה בכל גודל בכניסה לבית או בחדר האורחים, במרפסת, במטבח או בחדר האמבטיה.
היתרון הגדול הוא שאין צורך לנקות את השטיחים, הצבעים הם עמידים, והם נותנים מראה מיוחד ובלעדי מיידית. כמובן שאפשר להפוך זאת ולנצל את תמונת האריחים גם לתמונה על הקיר בכל חלל שחשוב לכם לשדרגו.
אפשרות נוספת היא גם לשבץ אריחים בודדים ולפזרם ברצפה בצורה חופשית או גיאומטרית. אני תמיד אהיה מוכנה לעזור ולייעץ לגבי בחירת הדוגמה, או הצבעים, הגודל או התכנון. בדוגמאות הרבות של שטיחי הרצפה ישנן דוגמאות של ציור אוטנטי, מסורתי, סגנון חופשי או גיאומטרי.
ציורי כד פרחים וציפורים הם הפופולאריים ביותר, גם עץ החיים ושבעת המינים אהובים במיוחד.
אשמח לעמוד לרשותכם, לענות לשאלותיכם ולעזור בשדרוג ביתכם
שרה קונפורטי
שמות התמונות:
1. אריחי קרמיקה מצוירים מחולקים עם אריחי קרמיקה דמוי פסיפס, מתאים גם לרצפה 60 על 60 סנטימטר
2. שטיח ריצפה מאריחי קרמיקה מצויירים
3. אריחי קרמיקה וזכוכית
4. עץ החיים – אריחי קרמיקה מצוירים מחולקים עם אריחי קרמיקה דמוי פסיפס, מתאים גם לרצפה 60 על 40 סנטימטר
5. אריחי קרמיקה מצוירים לרצפה, כד ופרחים 120 על 60 סנטימטר
ההשראה שלי ביצירת עבודות אמנות היא מחוויות אישיות שעברתי, מזיכרונות, נוסטלגיה, מצבעים ומראות של מקומות בעולם, מילה שנאמרה, והכל מופיע כמו פסיפס
בזמן הנכון ולעבודה המתאימה.
אני מאמינה שעבודת אמנות צריכה לרגש:
תפקידה של אמנות להשפיע על אנשים באופנים שונים. אמנות צריכה קהל שיתרגש וייהנה, בפרט אם היא אמנות חזותית.
לעסוק באמנות פירושו עבורי ליצור עולם אישי מיוחד, לפנטז עליו, לדמיין אותו ולהגשימו במציאות. עבורי עיסוק באמנות הוא להעז ללכת הכי רחוק שאני יכולה ואשר אפשרי, ובד בבד לתת ביטוי אישי. בכל עבודה מסוג זה אני מרגישה שאני יולדת מחדש.
בכל עבודת אמנות שבה אני חופשייה לתת דרור לדמיוני, אני מרגישה שפיסה קטנה מנפשי נשארה שם.
זה הכי קרוב להרגשה של להיות כל יכול. אתה יוצר משהו מאפס. החלום שדמיינת קורם עור וגידים, אתה משפץ אותו, מתקן אותו, ומוסיף ומוסיף עד לנקודה שאתה אומר,
זהו זה. עשית כל מה שיכולת, מעבר לזה אתה רק מקלקל. וגם זה קורה….
בעבר, בתקופת הרנסנס היו מצנטים שתמכו באמנית מתחומים שונים. בעלי אמצעים היו נותנים את חסותם לאמנים שונים וכך אפשרו להם לעסוק באמנות בלבד.
גם בימינו בעלי ההון תומכים באמנים בצורות שונות, אך לרוב קשה מאד לאמנים להתקיים אך ורק מאמנותם.
אמנים אינם יכולים להתבסס בעבודת האמנות שלהם אך ורק על פי טעמם האישי כשהם מוזמנים על ידי לקוח לתכנן ולבצע עבודה כלשהי.
עבודת אמנות מוזמנת על ידי לקוח תקבל אופי וצביון מיוחדים הקשורים גם לטעמו ולסגנונו של המזמין, אשר לא תמיד תואם את טעמו של האמן.
עבודת האמנות שהאמן יתכנן ויבצע תלויה גם בגודל התקציב שמיועד למטרה זו. תהיה המטרה גדולה ושאפתנית ככל שתהיה אך ללא התקציב הנכון אי אפשר יהיה ליישם זאת במציאות. מתוך ניסיון זו הבעיה המרכזית כיום.
מכיוון שאמנים זקוקים ללקוחות על מנת להתקיים גם האמנות שלהם תהיה מושפעת ותלויה בטעמו של המזמין.
אני נתקלת בבעיה זו לעיתים קרובות בעיקר מכיוון שאני עוסקת באמנות ותכנון לבתי כנסת, ריהוט מיוחד ואמנותי, עבודות קישוט דקורטיביות מיוחדות לבתי כנסת. עיצוב ותכנון אמנות עבור בתי כנסת שונה מאד בכל בית כנסת אשר מתפלליו מגיעים מארץ מוצא שונה. בתוך בית כנסת בסגנון מרוקו לדוגמה אי אפשר ליצור אמנות הכוללים
ציור בעלי חיים לדוגמה, גם לא בציור 12 השבטים. או שאי אפשר גם לצייר את הירח והכוכבים. רבים מארצות מוצא שונות דוגלים באיסור ציור דמויות…. ומעדיפים ציורי
מופשט על חלונותיהם.
יוצא מכאן, שאמנות בתי כנסת יש בה המון חוקים לא כתובים. היא צריכה להיות ברורה לקהל הרחב, נגישה ובגובה העיניים, קליטה, מרשימה, מתאימה לסגנון המקום, תואמת את התקציב, את טעם וסגנון האנשים. יחד עם זאת זו אמנות שתשדרג את המקום, תוסיף לו הוד והדר, תהא ייחודית ותרגש.
אני אמנית זכוכית ישראלית, שחיה ונושמת אמנות 24 שעות ביממה.
תחום האמנות שלי הוא רב תחומי: אמנות הזכוכית, זכוכית פיוזינג, אמנות הוויטרז', ציור, פיסול, ציורי קיר, יודאיקה, עבודות קרמיקה וזכוכית ייחודיים.
לאחר עשרות תערוכות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם, החליטתי להתמקד בתחום עבודות יד מיוחדות לבתי כנסת כגון עיצוב וביצוע ארונות קודש, תיבות חזן, בימות, עמודי תפילה, חלונות מצוירים, פרוכות אמנותיים, עבודות קיר פיסוליים, ציורי קיר, עבודות קרמיקה מצוירים.
שרה קונפורטי
נכתב על ידי שרה קונפורטי
קטגוריה: אמנות
בטורי מבקשת הייתי לשתף אתכם בחווית העבודה הנוכחית שלי בבית הכנסת 'מורשת אבות' שבנתניה. באחד הימים הוזמנתי לתכנן ארון קודש לבית כנסת בנתניה. כשהגעתי לכתובת שנמסרה לי ראיתי קיר צר הנראה כשלד עזוב, ובמקום דלת כניסה נתקלתי בפח גלי מרוט שאתה נתקל בו בדרך כלל בערימות של פסולת בניין.
כשעליתי לקומה הראשונה מעל מדרון בטון אשר חסר עדיין מדרגות בנויות נשארתי פעורת פה ועיניים. ניגלה לי חלל מדהים ביופיו בן 4 קומות עם תיקרה מיוחדת – סקיילייט הנפתח לשמיים בעל צורה ייחודית, חלונות רחבים ענקיים משני צידי החלל, קומת עזרת נשים מסביב בקומה נפרדת, ובקומה בה עמדתי מבנה מבטון המיועד לארון קודש ותיבת חזן. ניגשתי לאנשים ששכרו את שירותי ושאלתי אותם לפשר העניין. אז שמעתי את הסיפור המיוחד העומד מאחורי כל זה. 20 שנה עמד המבנה במצב שלד ולא היה תקציב או כסף כדי להשלים את בניית בית הכנסת. שמעתי ולא האמנתי.
עופר שמחי איש חייכן ו"משוגע לדבר" לקח על עצמו יחד עם צוריאל שמחי להגשים את החלום. הם עובדים כשכירים במשמרות יום או לילה ואת שאר זמנם הם מקדישים להקמת המבנה. תושבי המקום אוספים שקל לשקל, ומה שמדהים במיוחד הוא שמדובר במשפחות קשות יום המתקשות לסיים את החודש הושיטו יד לתרום ולהגשים את חלום בית הכנסת.
בדרך זו הצליחו לרצף את הקומות, להשלים את חלונות בית הכנסת, להשלים טיח, סיוד וחשמל.
משפחה נוספת הגיעה לתרום לארון הקודש להנצחת ההורים וכך התאפשר לי לתכנן ולעצב את ההיכל המיוחד. את הפרוכת לזכר האם ואת לוחות תפילה לזכר האב הביאה משפחה אחרת.
הקהילה היא תושבים עולי תימן וזו הסיבה שאני מעצבת את הפרוכת ושאר העבודות בסגנון תימני, אוריינטלי וצבעוני.
בינתיים סיימתי את 12 השבטים, שיוצבו משני צידי ארון הקודש. הצבעוניות מאד תוססת, ואני מכנה אותה סגנון "תימני" שמח, אשר משלב מוטיבים של צורפות ורקמה מההווי התימני. מצד אחד ציירתי את השבטים על זכוכית שיוארו כמובן בתאורה אחורית, ומצד שני ציירתי מסגרת אוריינטלית אשר נראית כרקמה עבודת יד ותכשיטים תימניים.
אני עובדת במרץ כדי שאפשר יהיה לפתוח את בית הכנסת במהרה.
אגב, עדיין חסרים מדרגות לארבעת הקומות, דלת כניסה, דלתות פנים, כסאות לישיבה, ועוד. חברי הקהילה ישמחו לתרומות. אפשר לפנות לעופר שמחי 054-4977755
נכתב על ידי האמנית שרה קונפורטי
מאמר שכתבתי באיגוד בתי הכנסת העולמי אודות בית הכנסת מורשת אבות בנתניה אפריל 2014
השופר כמוטיב המופיע בהיסטוריה היהודית ועד ימינו
ושילובו באמנות יהודית באלמנטים שונים
כתבה שנכתבה ב 24.8.12 – אתר איגוד בתי הכנסת העולמי
בחודש הבא מתקרבים אלינו החגים ראש השנה תשע"ג, צום גדליה, יום כיפור וחג סוכות.
השופר הוא אולי הסימבול המובהק ביותר של ראש השנה והוא מזוהה אתו באופן מוחלט. ראש השנה מכונה בשם נוסף והוא "יום תרועה" (במדבר כ"ט, פסוקים א-ב). לפי המסורת היהודית, חשבון נפש, התבוננות פנימית אישית נערכים בתחילת השנה, השופר מניע את קהל המתפללים לכך באופן סימבולי.
באמנות היהודית ממלא השופר תפקיד חשוב כאובייקט דקורטיבי ומייצג, הן כקישוט על קירות בית הכנסת, על ההיכל, על מעקה עזרת נשים, על תיבות חזן, על פרוכות ועל לוחות תפילה. בבית הכנסת העתיק בבית אלפא נראה שופר בפסיפס שברצפת בית הכנסת. בהיסטוריה של העם היהודי היו לשופר שימושים רבים: באמצעות השופר היו מאספים את הלוחמים כדי להכריז על ניצחון. באמצעות השופר היו מכריזים על המלכת מלך חדש
במעמד הר סיני, נשמע קול השופר, וכן בתפילה אומרים "תקע בשופר גדול" כשהכוונה לשופרו של משיח. אף היום, ממשיכים במסורת תקיעת שופר במעמדים ייחודיים כמו השבעת הנשיא וקברות צדיקים.
בראש השנה נוהגים עם ישראל במנהגים שונים, כל עדה ועדה לפי מסורתה. ברוב העדות מתחילים את ארוחת החג בתפוח שטבול בדבש. בעדות אשכנז נוהגים לשנות את הפרוכת הרגילה של ימות השנה ונוהגים להציג פרוכת בצבע לבן לפאר את החג ואת ההיכל.
להלן עבודות בהם השופר מהווה מרכיב דומיננטי ביצירה. כפי שמראות התמונות ניתן להבחין כי השופר מופיע באלמנטים רבים בבית הכנסת, כמו תיבת החזן, חלונות בית הכנסת וויטראז'ים, ואפילו על מעקה עזרת הנשים.
1. מתוך תיבת חזן בבית כנסת עטרת גילה, בית כנסת ליהדות תימן
2. תקעו בחודש שופר מתוך אחד החלקים של זכוכית מצויירת לתיבת חזן במרכז עולמי ליהדות תוניס
#1תגובה: השופר באמנות — גלית הראל 2012-08-23 21:21 הצלחת לפאר אפילו את השופר שרה.
אילו יצירות יפות וססגוניות מלאות מסורת צבעונית.
#2שופר סופר שופר — ניר הדס 2012-08-23 22:54
השופרים שלך שרה הם לתפארת. קולם נשמע בצבע מרהיב וססגוני
#3השופר, משוב לשרה — נורית וודיסלבסקי 2012-08-23 22:56 שרהתי היקרה,עבודותיך מרשימות, ובמיוחד המשולבות עם השופר.אותי השופר תמיד מרגש, והספור – אמי היקרה ז"ל היתה מאושפזת בראש השנה ובקשה לשמוע שופר. הבאתי למטתה בעל תקיעה ושופר מהודר, ולא היה מאושר ממנה. כשנפטרה, כתבתי לכבודה ספר זכרון ושמו " השופר של אמא " בכל אזכרה, אנחנו שרים לזכרה את " ונתנה תוקף " ובו – " ובשופר גדול יתקע ….."יהי זכרה ברוך. יש לך זכות גדולה שרה יקרה, לתרום מכשוריך ולקשט את בתי הכנסת . תבורכי מפי עליון. חיבוק.
י"ב שבטים הוא אחד הנושאים הפופולאריים והאהובים ביותר כנושא אמנותי לקישוט והידור בתי כנסת.
מה הם סמליהם של שנים עשר השבטים, ואיך הם מקבלים ביטוי באמנות היהודית המודרנית?
מאחר שישותו של העם היהודי כ'עם' החלה בעצם עם כינונם של שנים עשר השבטים עם כל הסימבוליקה המתלווה אליהם, אין פלא כי אחד המוטיבים המרכזיים בקישוט בתי הכנסת הוא ציור דמויותיהם, סמליהם, וברכותיהם של אותם אבות מייסדים.
הנה מספר דוגמאות:
כאשר מתכננים ארון קודש, משאירים בדרך כלל 12 פתחים לשיבוץ י"ב שבטי ישראל. בתכנון ועיצוב מחיצה, עזרת נשים, – י"ב השבטים הוא אחד הנושאים המרכזיים בדרך כלל.
את י"ב השבטים מוסיפים בתיבת החזן, על פני קירות בית הכנסת, כשרוצים לקשט את הקירות, ובעצם בכל מקום אפשרי כמעט.
כאשר אדריכל או מעצב מתכנן את בניין בית הכנסת, את בנין ההיכל, בדרך כלל מתכננים י"ב חלונות מראש (יש לכך מקור בהלכה), על מנת לשבץ בחלונות אחר כך את 12 השבטים. יחד עם זאת, לא בכל בית כנסת מתייחסים לציור י"ב השבטים בצורה דומה. ישנם בתי כנסת אשר אינם מקפידים על ציורי חיות, השמש והכוכבים, או דימויים פיגורטיביים כגון בני אדם.
בבית הכנסת ליהדות מרוקו מקפידים מאד בדרך כלל ולא מציירים חיות או דימויים פיגורטיביים בכותלי ההיכל [ראה על כך במדור 'בית הכנסת הסיפור'].
השבטים בתנ"ך
בספר בראשית מ"ח ניתן לקרוא כי 12 בניו של יעקב כולל 2 בניו של יוסף שאימץ נהיו לאבות שבטי ישראל.
בבראשית כ"ט – ל', ל"ה ניתן לקרוא על סדר האמהות והלידה.
ראובן היה הבן הבכור ונקרא כך על שם אמו לאה על פי הכתוב "כי ראה ה' בעוניי" – בראשית כ"ט32
שבטי ראובן, שמעון, לוי ויהודה היו בניה של לאה ונולדו אחר כך.
לאחר מכן השבטים דן ונפתלי שהיו בניה של בלהה, שפחת רחל.
שבט דן נקרא כך מתוך שורש השם דין, חוק, "דנני אלוהים, וגם שמע בקולי, ויתן לי בן".
השבטים גד ואשר היו בניה של זלפה, שפחתה של לאה.
לפי הסדר הבאים: יששכר וזבולון בני ה של לאה. שמו של זבולון נקרא כך, מתוך בראשית ל'20 ): "ז?ב?ד?נ?י ה' ז?ב?ד טוב(. , זבד- מלשון מתנה.
יוסף ובנימין הבאים ברשימה, בניה של רחל.
בברכתו של משה לשבטים לפני מותו אנו למדים "ולבנימין אמר: ידיד ה', ישכון לבטח עליו, חופף עליו כל היום, ובין כתפיו שכן" (דברים ל"ג )
ולבסוף שני בניו של יוסף מנשה ואפרים – בראשית מ"א51-52
במשך השנים יצרתי את י"ב השבטים בסגנונות שונים , בצבעוניות שונה שהותאמה לסגנון מוצא המתפללים, לגודל השטח הנתון, ולצבעוניות הכללית של השטח סביב. בבית הכנסת עמית, מורשת עולמית ליהדות טוניס, הדגש היה על צבעוניות אוריינטלית, הרבה כחולים וטורקיזים. תכננתי את ארון הקודש עם 12 השבטים בתוכו. בגלל הסגנון המיוחד תכננתי כך שכל יחידה וציור של כל שבט תהיה בתוך חלון עם קשת ומסגרת מיוחדת מצוירת בסגנון מזרחי.
שמות השבטים וסמליהם המיוחדים:
שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרתיהם " – שבט לוי, הסמל המצויר חושן, עוסק בקודש המזל המאפיין אותו הוא דגים.
שמעון, המזל המאפיין הוא תאומים – ובציור מתוארת עיר
שבט ראובן – "ראובן בכורי אתה, כחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עוז" – מזל מאזניים
שבט יהודה – "גור אריה יהודה" – הסמל אריה. סמל זה מציירים חלק מבתי הכנסת וחלק מחליפים את סמל האריה סמל הכתר והשרביט סמל השלטון "יהודה אתה יודוך אחיך, בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך".
שבט זבולון – "זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וי?רכ?תו על צידון", הסמל המצויר בדרך כלל כלי שייט, אניות, המזל הוא סרטן.
שבט יששכר – "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים.." , בדרך כלל חמור הוא הסמל המצויר של שבט זה, ומחליפים אותו בסמל מגילת תורה.
שבן דן – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהיה דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. לישועתך קיויתי ה הסמל האופייני המצויר. הוא נחש , והסמל המחליפו הוא מאזניים – מאזני החוק. סמל המזל עקרב. המזל המתאים לו הוא גדי.
שבט גד – "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב." המזל הוא דלי. הסמל המצויר הוא אוהלים
שבט אשר – "אשר שמנה לחמו והוא ייתן מעדני מלך" – הסמל המצויר הוא עץ חסון, רחב זרועות הנותן פרי בשפע. יש המציירים את סמל השור שהוא גם המזל של שבט זה. שבט נפתלי – "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" , סמל שופר, עט נובע על ספר כתיבה. המקלים בוחרים בסמל האיילה. המזל הוא קשת.
שבט יוסף – "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עיין". הסמל של שבט יוסף נובע מהברכה של אביו, תבואה, חוכמה, והמזל – בתולה.
שבט בנימין – "בנימין זאב ייטרף בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל." הסמל המצויר של בנימין הוא זאב, והמחמירים מחליפים את סמל הזאב בבית המקדש. המזל הוא טלה.
נכתב ב- 20.2.2012- שרה קונפורטי
האם חיינו בארץ ישראל לאחר קום המדינה מתחילה
להשפיע עלינו בבחירת סמלים חדשים לעומת הסמלים
בגולה בעבר?
לפני שאכתוב את דעתי האישית, אפתח בהקדמה: לפני כשנה, בהיותי בחו"ל, קיבלתי מייל מיוחד מהקרן למורשת הכותל המערבי אשר כללה בקשה להציע יצירת אמנות בנישה האפשרית הסמוכה ביותר לקודש הקודשים במנהרות הכותל.
וכך נאמר: "לאחר שנים של עבודות חפירה וחשיפה, נפתחו מנהרות הכותל לקהל הרחב. המנהרות מאפשרות הצצה אל עברו המפואר של העם היהודי לכל מבקר. שיאו של הסיור בהגעה לנקודה בכותל המערבי – הסמוכה ביותר אל קודש הקודשים. במקום זה בחרה הקרן למורשת הכותל להציב יצירת אמנות.
מטרתה של פנייה זו הייתה על מנת לקבל הצעות בדבר יצירת האמנות לחלל המדובר. עבודת אמנות שנתבקשתי להציע – יצירת אמנות בנישה האפשרית הסמוכה ביותר לקודש הקודשים.
מטרת הקרן להפוך את הכותל המערבי – שריד בית המקדש לאבן שואבת להמוני בני ישראל, להעמיק את הקשר אליו, ולבססו כמנוף אשר יחזיר עטרה ליושנה תוך כדי גיבוש צביונו הרוחני, המוסרי והלאומי של עם ישראל. יצירת האמנות תוצב במנהרה בהגעה לנקודה בכותל המערבי – הסמוכה ביותר אל קודש הקודשים.
מטרת היצירה
לציין את הקשר ההדוק והרציף בין שורשיו של העם היהודי, ירושלים ומדינת ישראל. היצירה תבטא את היסטוריית העם היהודי, את זיקתו לירושלים כאשר יסוד האור הוא חלק מהותי ממנה. ביצירה וכחלק ממנה יודלקו 6 נרות שמן הצעתי מספר הצעות לקרן מורשת הכותל: הצעה ראשונה: עץ החיים וירושלים.
רעיון ומהות העבודה
בחרתי בצורת העץ כדי לבטא את הקשר של העם לאדמה ולטבע, מצד אחד, ומן הצד השני אל השמיים והרוח.
עץ החיים הוא גם עץ המשפחה, עץ השושלת, עץ הציוויליזציה.
הוא העץ המנץ, צומח, פורח, מעניק מצילו ומתבואתו, הוא המחסה והמקלט, הוא מרכז החיים וגם האידיאה שלהם, ולכן יהיה מואר בעבודתי כנר התמיד שאורו מייצג את יסוד הרוח, הדעת והחוכמה, את נצחון הטוב על הרע ואת חובתנו כעם לזכור את יקירינו.
יתר על כן, העץ מגלם את השיבה מהגלות של העם היהודי לאדמת ישראל וההינטעות שלנו בתוכה, כנאמר "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ…מאכל " (ד"ר מיכל אורן). ביקשתי לחבר בין הממשיות של העץ לבין תכניו המטפוריים וכך נולד עץ החיים שגזעו משמש כנר התמיד וירושלים המוארת מקיפה אותו סביב סביב במעגל שלם, המסמל את הגאולה, התקווה, את שיבת ציון, את הזיקה לעבר והקשר להווה, למדינת ישראל.
הצעה שנייה: 6 נרות עשויים משכבות זכוכית
הקבוצה הפיסולית הזו מסמלת את העבר וההיסטוריה של העם היהודי. כל "נר" מסמל אלף שנים של חיים יהודיים והוא מזכיר את רעיון "אש התמיד". האור מייצג את יסוד הרוח, הדעת והחוכמה, את החיות והעמידה של העם היהודי.
כדי לבטא את הזיקה לשורשי העם היהודי, הוספתי כיתוב סביב שכבות הזכוכית. כל שכבת זכוכית עגולה ביטאה עבורי מעגל שלם, עולם שלם, דור ועוד דור. המילים שבחרתי לכתוב היו, בדרך כלל, מילים שמבטאות את נושא החנוכה וחשיבות ירושלים.
כל אחד מעמודי הזכוכית עשוי שונה באופי הזכוכיות והחומר שהוא מכיל, בגודלו ובקוטרו. צינור זכוכית שקוף יכיל זכוכיות פיוזינג חלקות בצבעים בהירים כמו טורקיז- המסמל מים, נר שלישי – יכיל זכוכית וקרמיקה יחד, חומים – צבעי אדמה, ומעט תכלת, קבוצה נוספת יכולה להכיל זכוכיות פיוזינג עליהן יתווסף כיתוב אותיות, נר נוסף יכיל שכבות זכוכיות שקופות לפני שריפה, נר חמישי- יכיל זכוכיות בתוספת כיתוב סביב הזכוכיות והקרמיקה, נר שישי – יהיה מגוון מכל הקבוצות יחד.
הנר הגבוה ביותר יסמל את השמש או את נר התמיד, ושאר הנרות סביבו.
סיפרתי והדגשתי הקדמה זו על מנת להעלות שאלות בהקשר לנושאים ומוטיבים בתרבות היהודית הקשורה למקדש מעט במימד הזמן, בעבר והיום.
האם הסמלים מתחילים להשתנות?
האם חיינו בארץ ישראל לאחר קום המדינה מתחילה להשפיע עלינו בבחירת סמלים חדשים לעומת הסמלים בגולה ובעבר?
נושא עקידת יצחק היה במשך דורות רבים נושא הקשור לחג פסח, להר ציון שעליו עתיד בית המקדש להיבנות. מאוחר יותר העבירו את המועד לראש השנה, ולהר המוריה. יותר ויותר מוחלף נושא עקידת יצחק בנושא השואה לזכר 6 מיליוני היהודים שנרצחו. נושא מועלה בשנים האחרונות בבתי כנסת, הן במילים, בלוחות כתב, והן בסמלים ציוריים כמו בבית הכנסת בעכו וכן במנהרות הכותל.
השינויים שחלו בהווה לעומת זיכרון העבר באים לידי ביטוי בבחירת מוטיבים ונושאים חדשים המחליפים את המוטיבים הישנים.
המנורה ועץ הזית היא סימלה של מדינת ישראל ושל היהודים. המנורה מופיעה במקומות שונים בתנך, ומוטיב מרכזי בכל בית כנסת. מתוך מאות בתי כנסת שביקרתי ובחלק גדול אף יצרתי עבודות אמנות, אני נתקלת יותר ויותר בנושאים חדשים שלא היו קיימים קודם.
כמה דוגמאות מעבודותיי:
בבית הכנסת הטוניסאי בעכו, יצרתי 10 ויטראזים חדשים לפי בקשתם. הנושאים שיצרתי (ראו תמונות) היו: מערת המכפלה, הכנסת, בית הכנסת בטוניס, סמל צהל, בית כנסת החורבה וכן את ויטראז' דגל ישראל.
בבית הכנסת בסגנון מרוקו בירושלים ביקשו שאוסיף את התפילה למען חיילי ישראל על ארון הקודש (ראה תמונה)
בבית כנסת במיתר, עץ החיים או עץ הזית לסיום, ציטוט מתוך ויקיפדיה "בשנים האחרונות, עם החשיפה של היהדות הדתית לאומית לאמנות, קולנוע ווידאו ארט, ועם הקמת מגמות אמנות דתיות-אמוניות-אמנותיות, נוצרה אמנות יהודית חדשה המבקשת את האל והרוחניות דרך היצירה האמנותית, אמנות המפרשת מדרשים ופסוקים וכן אמנות המבקשת למצוא את הרוחניות שמאחרי החומר."
כמובן שכתבה זו חלקית בלבד, ואינה מכסה כלל את הנושא. אפשר להקדיש לו שבועות וחודשים של מחקר, כתיבה, תיעוד, וצילומי תמונות חדשים הקשורים לנושא, בהיבטים שונים.
חודש מבורך, בשורות טובות שרה קונפורטי
תגובות
עזרת נשים, עיצוב וביצוע ויטראז'ים לעזרת נשים בבית הכנסת עטרת גילה, סגנון יהדות תימן בירושלים מבית הכנסת עטרת גילה בירושלים הוזמנתי על ידי יו"ר ועד בית הכנסת אמנון אביעד (אישיות מדהימה) לעצב עזרת נשים בסגנון יהדות תימן.
לפני הקמת המחיצה האמנותית היה תלוי וילון הפרדה שהיווה מחיצה. בדיוק כמו הוילון שקיים כעת בין שני חלקי המחיצה בדלת המעבר בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, כפי שאתם רואים בתמונה למטה. אבל לא לדאוג, גם וילון זה יוחלף בקרוב על ידי דלת מעוצבת מעץ עם ויטראז בתוכו שיותאם לכל חלקי המחיצה שיצרתי.
אדריכלית עיצוב הפנים תמר אלה גרינברג המדהימה, נתנה לי יד חופשית, ולכן יכולתי לבטא את נסיוני באמנותי כ"שרה קונפורטי" ואת נסיוני בחקירת מורשת בתי כנסת בסגנון מורשתם בארץ מוצאם.
כוונתי היתה לבטא את הסגנון התימני בציור המוטיבים השונים, ולשלב בהם את המוטיבים החשובים ביהדות. חילקתי את עזרת הנשים ל-7 ויטראז'ים, אשר בתוכם ציירתי על הזכוכית את שיבעת המינים ומוטיבים יהודים נוספים כמו מוטיב המנורה, מגן דוד, מוטיב כתר מלכות, כלי הנגינה, הנבל, ספר תורה ועוד.
אי אפשר לטעות בסגנון הציור כשמביטים בויטראז'ים.
ניכר שעזרת הנשים נמצאת ב בית הכנסת ליהדות תימן. עזרת נשים בסגנון תימן
בתימן הנשים לא נהגו ללכת לבית הכנסת ולכן לא היה צורך בעזרת נשים בבית הכנסת. בעיקר בצנעה היו מעט נשים מבוגרות שכן הלכו להתפלל ושם כן בנו בתי כנסת עם עזרת נשים.
חלק מעזרת הנשים עם שלטי הקרמיקה המיוחדים שייצרתי. בצילום בתווך – יו"ר בית הכנסת עטרת גילה, אביעד אמנון איש אשכולות, רב פעלים המקדיש זמן רב לפעילות התנדבותית לבית הכנסת, משמאל אדריכלית עיצוב הפנים תמר אלה גרינברג, המוכשרת בטירוף, מימין אנוכי.
אין סגנון מיוחד ובעיקר צבעוניות מיוחדת לעדה התימנית בתחום קישוט בתי כנסת, ולהיפך, נהגו בצניעות רבה, גם בשל גזירות המוסלמים ורדיפת קנאי הדת נהגו בדרכים שונות על מנת לא למשוך תשומת לב: לדוגמה נאלצו לבנות בתי כנסת נמוכים משאר בתי המוסלמים, לבנות מדרגות ירידה לבתי הכנסת על מנת לשמור על גובה פנימי נורמלי, נאסר על היהודים לבנות כיפות לבניינים על מנת שלא להידמות למסגדים המוסלמים ועוד.
היתה השפעה מרובה מהמוסלמים בשאר מלאכות היד כמו הטוויה, קליעה בקש, קדרות, צורפות, אריגה, תפירה, ריקמה, שבהן התבטא הסגנון המיוחד, האוריינטליות, הצבעוניות העזה והאוטונטית שובת הלב. אני ניסיתי להכניסה אווירה זו לציורי המוטיבים היהודיים על משטחי הזכוכיות של עזרת הנשים, ולהעביר את סגנון תימן באמנות זו. בית הכנסת מחולק לעזרת נשים ולעזרת גברים. עזרת נשים מופרדת על ידי מחיצה, אשר במשך השנים היו ויכוחים בהקשר לגובה המחיצה ובהקשר להפרדה הטוטאלית או החלקית בית עזרת הנשים לכלל אולם בית הכנסת אם על ידי סגירה מוחלטת באמצעות קרשים, או על ידי עמודים בלבד, שיוכלו גם לראות וגם להיראות. היו רבנים שדרשו שהמחיצה תעבור את גובה הכתפיים, לעומת רבנים אחרים שדרשו שהמחיצה תעבור את גובה ראשי הנשים לגמרי על מנת שלא ייראו כלל.
ההבדל בין המחמירים למקלים היא במטרה: מטרת הרבנים המקלים הייתה פשוט למנוע ערבוב בין הגברים לנשים על ידי הצבת מחסום פיזי ואילו הרבנים המחמירים רצו למנוע מבט עיין , למנוע הסתכלות בנשים לחלוטין.
הדעה הרווחת היום היא שבבתי הכנסת העתיקים לא הייתה קיימת הפרדה בין הגברים לבין הנשים בעת התפילה, והנשים השתתפו באופן פעיל בתפילות ושהו באולם בית הכנסת. בעצם, ניתן להניח, על פי מידת ההפרדה והמחיצה של עזרת הנשים על מידת שמרנות, הנוקשות, והיחס כלפי הנשים בבית הכנסת, ואף מחוץ לבית הכנסת, בקהילה בכלל. בתורה או באף מקור בעצם אין חיוב להקים מחיצה. זהו מנהג שנכנס לתוקף בסוף העת העתיקה בלבד.
זה די מזכיר לי את המצב היום עם הדרת הנשים, הסיקריקים המחמירים והקיצוניים, בהשוואה לבתי כנסת נאורים שישנה הפרדה סימלית בלבד, וכל הדיון הציבורי המתנהל כיום בארצנו. ישנם בתי כנסת רבים אשר הנשים שם אינן מסכימות שיסתירו לגמרי את המראה מעבר למחיצה ואשר עומדות בתוקף על זכותן לראות וגם להיראות. דרך אגב, בית הכנסת מוכן להעביר את שם בית הכנסת לשם תורם אשר יהיה מוכן לתרום מליון דולר לשדרוג בית הכנסת.
תמונה שמאלית ויטראז' המתאר את הרימון מתוך שיבעת המינים וכמוטיב מרכזי את המגן דוד. תמונה ימנית ויטראז' ספר תורה ומוטיב התמר במעקה עזרת נשים, בית הכנסת בסגנון תימן
פוסט ותגובות החברים בדה מרקר 136 תגובות יום שני, 9 לינואר 2012
חנוכיות, או מנורות, בשמם היהודי והמקורי, מקשטות את חלונות בתי העם היהודי בחג הקרב. מה סודה של החנוכיה מהאספקט האמנותי? לשם כך בדיוק מוצגת רשימתה של האמנית שרה קונפורטי חג האור או חג האורים הוא שם נרדף לחג החנוכה , אשר נמשך במסורת היהודית 8 ימים, והחנוכיות מקשטות את חלונות כל בית יהודי בארץ ובחו"ל. שורש השם חנוכה הוא משורש חנוכת המזבח, לאחר ניצחון המכבים את היוונים וטיהור בית המקדש השני ומאז נקבע כי מידי שנה בחודש כסלו יחגגו היהודים את חג החנוכה בהלל ובתודה". חג החנוכה מסמל עבורנו דברים רבים ומלווה באמונת הניסים והנפלאות:
סמל ניצחון המעטים והחלשים על החזקים מהם,
נס פך השמן שהספיק ל- 8 ימים והיה אמור להספיק ליום אחד בלבד – סמל האמונה בכל אחד ואחד מאיתנו, סמל התקווה והדבקות במטרה
סמל האור על החושך- המסמל את חירותנו ואת החופש לחיות לפי אמונתנו אנו רואים את האור כמקור לכוח ואמת.
יצירת החנוכייה עם 8 הקנים משמשת בעצם עבורנו סמל לתקווה, במקום סמל המנורה ששימש כסמל לבית המקדש שחרב, החנוכייה מסמלת עבורנו את התקווה והשאיפה להקמת בית המקדש מחדש.
לכל אומה האמת שלה והתרבות שלה. בתרבויות רבות חוגגים את חג האור האישי שלהם:
בארה"ב – פסטיבל האיש הבוער- סמל לחולשתו של האדם, לקוצר ימיו
הודו – ניצחון הטוב על הרע, והאור מסמל את האור והכוח הפנימי הקיימים בכל אחד ואחד ואת נצחון ההשכלה על חוסר הידע.
בתאילנד חוגגים מדי שנה את חג האור על ידי השטת סירות קטנות, כשבתוכן נרות ופרחים. בהודו האור מסמל את כוחו האישי של כל אדם להתגבר על חולשותיו, כאביו וצרותיו על ידי משלוח הנרות לנהר והתקווה לשנות הרגלים לחיוביים יותר.
גם ביפן והוואי משיטים מנורות בנהר, עשויות מנייר לבן והם מסמלים את הנשמה שחוזרת לעולם הבא אשר מקורה הוא מהמים. המצווה המאפיינת את חג החנוכה היא הדלקת הנרות, בדרך כלל בפתח הבית או על אדם חלון הפונה אל הרחוב. החנוכייה עשויה מ- 8קנים בשורה ישרה ושמש אחד בולט יותר.
להבדיל מהמנורה שעשויה מ-7 קנים בלבד ומזהב טהור. המנורה נחשבת כדבר שאסור לייצרו, נחשבת לחפץ קדוש. מסיבה זו יצרו חנוכיות בעלות 8 קנים ושמש כדי שצורת החנוכייה לא תהיה דומה למנורת בית המקדש.חנוכיות וסביבונים אפשר לייצר ממגוון חומרים שונים, מתכת, פלסטיק, חימר, זכוכית, קרמיקה, פסיפס, ברזל, עץ.
על הסביבונים נהוג היה לחרוט נגה"פ (נס גדול היה פה) ובחול נהגו לחרוט נגה"ש (נס גדול היה שם).
בעדות שונות מייצרים ומקשטים את החנוכיות לפי סגנון ארץ המוצא. החנוכייה נחשבת לתשמיש מצווה ולאחד החפצים הפופולאריים ביותר בתחום היודאיקה: יהודי העדה התימנית היו חוצבים באבן כדי ליצור חנוכייה.
צפון אפריקה והולנד, היו מייצרים חנוכיות מפליז הנראות כמו זהב.
בעירק יצרו חנוכיות העשויות זכוכית וגם מתכת.
ספרד, מרוקו וסיציליה, ייצרו חנוכיות על ידי ריקוע מתכת.
צפון אפריקה השתמשו בחרס צבוע.
מזרח אירופה חרסינה מצוירת.
נוהגים לקשט חנוכייה במוטיבים כמו הכותל, עץ החיים, לוחות הברית, מגן דוד, נבל כינור וחצוצרה, מוטיבים של כלי נגינה. במוטיבים מתחום האדריכלות , כמו עמודי יכין ובועז, חלונות ורוזטות., מוטיבים מעולם הצומח והחי כמו הגפן, תמר, רימון, ברוש, שושן ופרחים.
אני נוהגת לייצר חנוכיות מקרמיקה ומזכוכית בלבד, בשילוב זכוכיות מצוירות, זכוכיות פיוזינג. לעיתים רחוקות לפי הזמנה מיוחדת אני מקשטת את החנוכיות בפרפרים סמל לחופש), צפרים, פרחים, גפן ועלי גפן, זלזלים, שושנת ועוד.
לעתים החנוכייה היא בעלת רגל בסיס ו-9 קנים מעליה (כולל השמש) . חנוכייה זו דומה לצורת המנורה בעלת 7 הקנים, עם קנים מעוגלים. לעיתים אני מייצרת חנוכייה שוכבת עם גב מסוגנן מאחור בגבהים שונים. בתי הנרות נמצאים בבסיס החנוכייה.
עלי לציין שמתוך ניסיוני במשך כ-20 שנה, מוטיב החנוכייה אהוב מאד על עם ישראל, ונוהגים לרכוש ממני חנוכיות כמעט כל השנה הן כמתנות לאירועים ושמחות, והן לשימוש אישי.
אמנות יהודית צמד מלים שמקופל בהם כל כך הרבה.
מהי בעצם אמנות יהודית, ומהם המוטיבים ה'יהודיים' המרכיבים אותה?
האמנית והיוצרת, שרה קונפורטי בטור מרתק סביב סוגיית היצירה היהודית המרכיבים אותה?
בחלקו הראשון של המאמר שמתי דגש על הנקודות הבאות והרחבתי את התשובות לנושאים אלו:
מה יהיה הנושא
מהי יצירת אמנות יהודית
מה יהיו המוטיבים היהודיים
אלו מוטיבים אסורים או מותרים
התייחסתי לקומפוזיציה סימטרית, שילוב מבנה ארכיטקטוני לתוך היצירה האמנותית, שילוב מילים, משפטים בסימטריה, מוטיבים אסורים או מותרים על ידי דוגמאות שונות המשולבות בעבודות אמנות אשר יצרתי ואשר מדגימות את ההסברים לנושאים אשר ציינתי.
בחלק זה של הכתבה, אמשיך במאפיינים נוספים לאמנות יהודית.
הטקסט העברי באמנות היהודית:
אחת הדרכים לשימוש בכתב זעיר להדגשת מוטיב העיטור על ידי מילים או טקסט עברי הנקרא מיקרוגרפיה. נהוג לכתוב מילים או שורות של מילים בכתב זעיר בשורות ישרות, או שורות מתעגלות, או בצורות שונות של קישוט כמו צורות דקורטיביות כגון עמודים, קשתות, ערבסקות, או יצירת דגמים שונים שהם בעצם חזרה על המילים
במקום שימוש בקו ציורי סטנדרטי.
באמנות היהודית הנושא העיקרי מופיע בדרך כלל במרכז בצורה מודגשת יותר, ויופיע בצורה מודגשת וגדולה יותר מאשר המוטיבים האחרים אשר ממלאים רק את שטח
הרקע בצורות דקורטיביות, שאינן הנושא העיקרי.
לדוגמה, מוטיב הגפן, או מוטיבים צמחיים בצורות ובצבעים שונים, או כדי פרחים בסגנונות שונים לפי העדה המדוברת, מופיעים הן כמוטיב מרכזי כמו עץ החיים, שהוא סמל חשוב ביהדות, אך גם יופיעו כמילוי הרקע ביצירות רבות. דוגמאות לצמחיה מסוגננת הם: תימורה – עלים ועמודים של עץ התמר "כרובים ותימורים" שמות מ"א 25 כרובים" – "ויסכו הכרובים מעל הארון" – מ"א ח' 7 . מוטיב נוסף הוא השושן, ציץ, כפתור ופרח – שלושה גביעים, כפתור ופרח – שמות כ"ה 33. בנוסף השושנת – רוזטה, היה מוטיב מרכזי בימי בית שני, ויש המייחסים לה את מעגל החיים. אני שילבתי מוטיב זה בחלון ענק מעל ארון הקודש בבית הכנסת בסגנון מרוקו בירושלים וכן בארון
הקודש בראשון לציון.
אני מצרפת כאן כמה מעבודותי המראים בבירור נושא זה המוטיב עיקרי וגם כסמלים שמשתלבים ברקע יחד עם מוטיבים אחרים, בעיקר בעבודות שאני יוצרת גם בתיבת
חזן וגם במעקה של עזרת נשים. הגדה של פסח שנקראה בכל פסח ליד שולחן החג יחד עם כל המשפחה, בגלל ייחודה, הפכה לאחת העבודות המצויירות והמסוגננות ביותר בשלל סגנונות במשך הדורות. ספרי ההגדות הספרדיות (הגדת סרייבו, הגדת קאופמן), ספרי ההגדות האשכנזיות, ספרי ההגדות האיטלקיות, בכולן היו סוגי עיטורים שכללו את עיטורי הטקסטים, ציורים שכללו את תיאורי הטקסים הדתיים, ציורי נושאים מהמקרא, וציורים המתארים את הגאולה בעתיד. ציורים אלו צוירו בסגנון ציור פיגורטיבי. בדרך כלל בהגדות הספרדיות ציירו את יציאת מצרים, בריאת העול. בהגדות האשכנזיות הדגש היה על ציורי התנך, ציורי גאולה, ציורי מנהגים, אך הציורים היו בעיקר רק בשולי הדפים ולא השתרעו על פני רוב שטח הדף. בדרך כלל ציירו את המצה והמרור, 10 המכות וארבעת הבנים – החכם בדרך כלל בדמות קשיש, הרשע בדמות חייל עם חרב, התם כליצן עם כובע פעמונים וזה שאינו יודע לשאול כילד קטן. הגדת ראשי הציפורים – בני האדם מתוארים עם ראשי ציפורים ומקור מודגש בגלל האיסור של עשיית תמונה.
כלי קודש ומצווה:
כלי קודש ומצווה שוב מתחלקים לנושאים עיקריים כמו המנורה לדוגמה, שהופיעה תמיד כמוטיב מרכזי, כלי קודש אחרים שהיו מלווים את עבודת הקודש במשכן או בבית המקדש כגון המנורה התלויה- נר התמיד, מחתה לקטורת, כד או צנצנת – מיכל עם 2 ידיות, מוטיב הפך לאגירת שמן, גביע או כוס ליין מוטיב מקשט לחגים או לשבת, נר חרס למאור.
לעטר ולהדר" : מטרת עיטור חפצי הקודש היא להעלות את ערך חפצי הקודש, להוסיף על הדרם ולפארם. נהגו להוסיף את עיטורי המוטיבים השונים על מטבעות, פסיפס ברצפות בתי כנסת, על גבי פרוכות, מנורות תלויים, על ארונות קודש, ספרי תפילה, דפי שטיח של המקרא.
נושא נוסף שלא הזכרתי עד עתה הוא כלי נגינה בוואריאציות שונות, עוגב, נבל, שופר, פעמון, תוף, כנור, מצלתיים, משרוקיתא.
הנחה מובטחת לפונים דרך 'איגוד בתי הכנסת שרה קונפורטי
אמנית זכוכית
אי אפשר לדבר על אמנות יהודית מבלי להתעכב כמובן על המוטיבים של חג סוכות שנקרא גם חג האסיף. חג סוכות נחשב לחג שמח בגלל המצווה "ושמחת בחגך". חג סוכות מסמל את סיום השנה החקלאית, איסוף התבואה, ולכן אווירת החג היא שמחה.
ההסבר בתורה למצוות הסוכה היא תזכורת לישיבה בסוכות במשך 40 השנה במדבר בצאתם ממצרים.
מוטיב הסוכה קיימת בכל העדות, הסכך, ארבעת המינים הם מוטיבים חשובים שמופיעים באמנות הקשורה לבתי
כנסת. ארבעת המינים אף מופיעים במקום כבוד ליד המנורה וליד ההיכל. ניתן לראות את ציורי הלולב והאתרוג
בציורי בית הכנסת בדורא.
בבית אלפא, ניתן לראות בפסיפס בית הכנסת בין שאר המוטיבים של ארון הקודש והמנורות, מכל צד של ההיכל
מצוירים גם הלולב, האתרוג, השופר, והמחתה.
בחג סוכות שהוא אחד משלושת הרגלים, היו עולים לירושלים כאשר בית המקדש היה קיים.
הקמת הסוכה קיימת בכל העדות: יהדות מרוקו, יהדות תימן, יהדות חב"ד, יהדות תוניס, יהדות אשכנז, יהדות בבל, יהדות לוב, פרס, כורדיסטאן, חסידים, ג'רבא ועוד.
מה שמעניין שלכל עדה מבני ישראל יש את השינויים הקטנים הנהוגים לגבי הפיוטים והתפילות, לגבי קיום המצוות, לגבי ארבעת המינים אתרוג, לולב, הדס, ערבה, ולגבי קישוט הסוכה עצמה. ישנם שינויים רבים יותר אך אני אגע בנושא זה בתחום האמנות בלבד.
בירושלים ובעיקר יהדות אשכנז נוהגים לקשט את הסוכה דווקא בכל שבעת המינים: חיטה, שעורה, זית, תאנה, תמר, רימון, גפן וגם באתרוגים. קישוט בפנסי נייר צבעוניים ומצוירים אהוב במיוחד. מוטיב חשוב הוא איסוף קליפות ביצים וציור עליהם ציפורים שונות, והוספת והדבקת נוצות ליצירת דימוי של ציפורים. מוטיבים של דגים, שושנים, כלי נגינה כמו כינורות נפוץ ואהוב מאד. יצירת חוליות שרשראות מניירות צבעוניים, או מצוירים בשלל צבעים וסוגי ניירות שונים הם מוטיבים שלא מוותרים עליהם. תמונות שונות, פירות ובצלים הם קישוטים נוספים שבהם יהדות אשכנז מקשטים את הסוכה.
המיוחד ליהדות כורדיסטאן: פעם היו מקימים סוכה לכל הישוב, וכעת כל משפחה מקימה לעצמה. שינוי נוסף הוא מוטיב "כסא אבות" המיועד לשבעת האושפיזין, בדומה לכסא אליהו – מעמידים כסא מכוסה במפה יפה בפינת הסוכה.
סוכות יהדות תוניסיה עשויות בדרך כלל מענפי דקל. דקל הוא מטיב עליו לא מוותרים. פתח הסוכה עשוי בדרך כלל מענף הדס מעוגל הנמוך מקומת אדם, ומול הפתח ממול על כסא מניחים את ספרי הקודש מכוסים בבדי משי צבעוניים.
יהדות בבל היו נוהגים להקים סוכות קבועות למטרת סוכות, ורק את הסכך היו מכסים בדקלים. קישוטים מיוחדים, ווילונות ופירות שונים היו מקישוטי הסוכה.
גם ליהדות מרוקו מעמידים בפינת הסוכה כסא אליהו מקושט, שעליו מעמידים את ספרי התפילה.
סוכות העדות החסידיות מקושטות במיוחד, ושמים דגש במיוחד בנושא הקישוט, בנושא בחירת ארבעת המינים. ייחוד נוסף הוא תקיעה בשופר (בית צאנז, גליציה, הונגריה). דווקא אצל חסידי חב"ד הקישוט הוא לא העיסוק המרכזי.
קישוטים הנהוגים בימינו הם קישוטי פירות עשויים מניירות כמו אשכולות ענבים ירוקים או סגולים מפלסטיק, קישוטי אשכוליות מנייר,קישוטי מחרוזות תפוחים ועלים צבעוניים, קישוטי לימונים, קישוטי אגסים, רימונים, קישוטי פרחים וכוכבים בשלל צבעים. נוהגים לקשט גם בשופרות מקרן בעיקר לילדים ויוני שלום לבנות.
הקבלה מלמדת אותנו להקים סוכה של שלום, של אהבה ושל אחדות בין בני האדם. ארבעת המינים המאוגדים יחד לצרור אחד מסמלים את אחדות עם ישראל.
שרה קונפורטי אמנית
לכבוד תשעה באב, ציור קיר אמנותי בנושא ירושלים, שיצרתי בבית הכנסת סביונים ביהוד
20 מטר 9.8.2011 – מאת שרה קונפורטי
כאמנית ויטראז'ים ועבודות אמנות גם בנושא יהדות
ובין השאר גם לבתי כנסת, פנו אלי בבקשה להסכים להשתמש בתמונות עבודותיי בנושא עבודות פסיפס קיר אמנותי שיצרתי בבית הכנסת ביהוד, וכן בבית הכנסת בצפת. צילומי עבודות אלו הוכנסו לספר מיוחד שהוצא לתוכנית הלימודים החדשה במורשת תרבות ישראל בנושא חגי ישראל – מסורת וחידוש לבתי הספר.
את הספר קיבלתי לראשונה בדיוק אתמול. משתפת אתכם במידע שקראתי בהקשר ל-9 באב:
בית המקדש הראשון נבנה ע"י שלמה המלך ונחרב ב- 586 לפני הספירה על ידי הבבלים
בית המקדש השני נבנה על ידי גולי בבל שעלו ארצה, נחרב ב- 70 לפני הספירה על ידי הרומאים.
בעקבות חורבן 2 בתי המקדש קבעו חז"ל 4 תעניות,
10בטבת – מצור הבבלים (נבוכדנאצר מלך בבל) על ירושלים
י"ז בתמוז – נפרצו חומות העיר ירושלים ב 2בתי המקדש בהפרש של 650 שנה
תשעה באב – בהפרש של כ- 650 שנה נחרבו שני בתי המקדש של עם ישראל באותו יום
ג' בתשרי – צום גדליה –ישמעאל בן נתניה רצח את גדליה שהיה ממנהיגי היהודים שנשארו בארץ בירושלים ובארץ ישראל.
מצרפת את עבודת האמנות, ציור קיר 20 מטר, פסיפס, זכוכיות פיוזינג, פיסול בנושא ירושלים, שיצרתי מעל ארון הקודש בבית הכנסת ביהוד
חלונות ויטראז' צבעוניים הם אחד הסמלים היפים של בתי הכנסת במאה האחרונה, כל בית כנסת משתדל להתהדר בעבודות זכוכית יפהפיות אלו. איך כדאי לצייר…
חלונות ויטראז' צבעוניים הם אחד הסמלים היפים של בתי הכנסת במאה האחרונה, כל בית כנסת משתדל להתהדר בעבודות זכוכית יפהפיות אלו. איך כדאי לצייר על החלונות, מהי הזכוכית המועדפת, ומה רמתה של 'טכניקת המדבקות'? שרה קונפורטי, אמנית ויוצרת, עונה על שאלות הגולשים
שלום לכם חברים יקרים
הפעם אחרוג ממנהגי, ואשתדל לענות על שאלות שהצטברו, הן של מתפללים, הן של גבאים, והן של הנהלות בתי כנסת:
אילו טכניקות ישנן ליצירת עבודת אמנות של זכוכית אמנותית על גבי זכוכית לקישוט בית הכנסת: חלונות, עזרת נשים, ארון הקודש או תיבת חזן?
שאלה זו חוזרת לעיתים קרובות, ובעצם נפוצה מאד.
אין תשובה חד משמעית על השאלה מכיוון שישנן טכניקות שונות ליצור חלון אמנותי. לדוגמה:
ניתן ליצור חלון בשיטת וויטראז' אמנותי קלאסי לפי המסורת הישנה, על ידי חיבור זכוכיות מוכנות באמצעות מתכות שונות, בדיל לדוגמה ועל ידי הלחמתן.
יצירת זכוכיות פיוזינג צבעוניות עבודת יד או בתוספת ציור ושילוב כמה זכוכיות יחד, או בתוספת של ציור בזהב אמיתי.
ניתן לצייר על זכוכית החלון ולשלב זכוכיות פיוזינג.
ניתן לצייר על זכוכית
ישנה טכניקה של התזת חול
ישנה טכניקה של הדבקת מדבקות.
פירטתי כאן את מגוון הטכניקות של שדרוג החלון או הזכוכית, אשר יכולה להתאים לכל מקום רצוי.
הטכניקה הראשונה היא היקרה ביותר, וכל טכניקה שפירטתי, עלותה הולכת ופוחתת.
כאשר יש תקציב בשפע (גם זה קורה לפעמים, אם כי זה די נדיר) אפשרי לבחור בטכניקה הראשונה או השנייה. הויטראז הקלאסי הוא היקר ביותר, בגלל העלות הגדולה של רכישת הזכוכיות, חומרי המתכת, והעבודה הרבה אותה צריך להשקיע. כאשר הזכוכיות פונים לכיוון השמש, והשמש יוקדת לכיוון החלון, פשוט אין ברירה וחייבים לבחור בשיטת הויטראז הקלאסי.
גם זכוכיות הפיוזינג עמידות לטמפרטורה גבוהה, לשריטות או למפגעים אחרים והן החזקות מכולן גם מבחינת עמידות לשבר.
אני מעדיפה לבחור את הטכניקה של ציור על זכוכית החלון ושלוב של זכוכיות פיוזינג. טכניקה זו מאפשרת חופש אמנותי וייחוד בעבודה המתוכננת והמתבצעת. במקום לרכוש זכוכיות מוכנות בצבעים נתונים אפשר ליצור מגוון של צבעים אדיר, וליצור ציורים מדהימים, זאת כי בטכניקת הויטראז הקלאסי אנו מוגבלים ביכולת ההבעה, בשל הזכוכיות החתוכות שצריך כל הזמן לחברן עם בדיל.
טכניקת הציור על זכוכית גם הרבה יותר זולה. יחד עם זאת יש לקחת בחשבון את צפיפות הציור, וכן אם יש בו פרטים רבים, אם הוא מצויר על שטח גדול, או שטח קטן. זאת משום שבוודאי ציור על שטח קטן ממטר לפעמים לוקח זמן ועלות כמו של מטר שלם.
שיטה זו אינה מתאימה כאשר ישנה שמש חזקה על החלון, או על כל שטח זכוכית המקבלת במשך היום קרני שמש יוקדות ישירות.
את טכניקת התזת חול איני אוהבת באופן אישי. היא זולה למדי, אך לדעתי אין בה עשייה אמנותית או יופי מושך את העין כלל. התזת חול נעשית בשיטה תעשייתית מכנית, אין בה עבודת יד. בדרך כלל העבודה אינה צבעונית ונראית בעיני סתמית לחלוטין. אינני חושבת ששיטה זו מכבדת את כתלי בית הכנסת. גם כשמוסיפים לה צבע, קשה לראות בה עבודה המוגדרת כיצירה אמנותית עבודת יד ייחודית.
טכניקת המדבקות היא פסולה בעיני לגמרי. היא גם הזולה ביותר, אך יוצאת בסופו של דבר היקרה ביותר, מכיוון שתוך זמן לא רב צריכים להחליף את הזכוכית הנעשית שחורה לגמרי בגלל קרני השמש, או מתבלה לגמרי.
אני מצרפת כאן דוגמאות ויזואליות של סוגים שונים של עבודת הזכוכית שיצרתי בבתי כנסת שונים, להמחשת הסבריי:
א. ויטראז קלאסי עבור חלון חזית של בית כנסת חדש בניו יורק בסגנון מרוקו של הרב חיים פינטו במרכז מנהטן. גובה החלון כ- 2מטר על מטר בערך.
כתבה שפירסמתי בדה מרקר אודות התנהלותי בפייסבוק בתאריך 1.7.2011 הנה קישור שבו התפרסם המאמר בקפה דה מרקר, בנוסף לתגובות של החברים שם http://cafe.themarker.com/blog/213051/?last_method=edit
יש לי פינה קבועה ב"איגוד בתי הכנסת העולמי". מדי חודש אני כותבת מאמר, כתבה ומלווה זאת בתיאור בית כנסת שהייתי המתכננת, המעצבת, המבצעת בפרוייקט. אני מצרפת 2 קישורים לכתבה שבשל אורכה חולקה לפעמיים על פני חודשיים, ב- 2 ניוזלטרים. הכתבה מלווה בצילומים של תיבת החזן שיצרתי
שרה קונפורטי, האמנית והיוצרת המפורסמת, לא מפסיקה להפתיע.
והפעם על עיצוב תיבת החזן למרכז העולמי למורשת יהדות טוניס בנתניה
שני מטבעות צריך האדם, האחד בשביל הלחם להישרדותו, והשני בעבור הפרח להחיותו".
אמנות אינה מותרות. אמנות היא התזכורת לכולנו, בעבור מה אנו עמלים, בעבור מה אנחנו מתאמצים.
כדברי הפתגם סיני העתיק שצויין על הצורך במטבע נוסף: 'בשביל הפרח להחיותו".
אני משתדלת לספק פרחים' רבים בחנות/סטודיו שלי, בכפר יונה.
יצאתי למשימה לא פשוטה: לעצב תיבת חזן בבית כנסת. בהשראת מוטיבים שראיתי בבתי-כנסת מהמאה
הרביעית בתוניס יצרתי חיבור בין עבר, הווה ועתיד.
הוזמנתי לבית הכנסת "עמית – מורשת עולמית ליהדות תוניס" על ידי עו"ד אייל אורטל, גזבר עמותת
עמית לשעבר, לתכנן את תיבת החזן. העבודה מומנה על ידו ועל ידי משפחתו לזכר אביו. תחילה השקעתי את עצמי בלימוד ההיסטוריה של יהדות תוניס, מנהגיה ואפילו מאכליה. למדתי איך נראו בתי הכנסת בתוניס, והצלחתי להעביר את האווירה האוריינטלית ורוח הדברים לעבודותיי בעמית. כמובן בית הכנסת הגדול בתוניסיה, ובית הכנסת בג'רבה היוו השראה הן בצבעוניות, בדוגמת הקשתות, ובמוטיבים.
כאמנית, היוצרת בקרמיקה ובזכוכית, פיתחתי טכניקות אישיות ושילבתי אותן בהרבה אהבה ונשמה. למדתי להכיר את האנשים ממוצא תוניס מקרוב ונוכחתי כי מדובר ללא ספק בגזע מיוחד. אנשים משכמם ומעלה, ברובם בעלי השכלה גבוהה –כמו גזבר עמותת עמית – עורך דין אייל אורטל, רואת חשבון העמותה, ורוניק אורטל, נשיא בית הכנסת – ד"ר שמעון הררי ועוד….אנשים צנועים עם לב עצום, אוהבי חיים, משוגעים לדבר, תורמים מזמנם וכיסם עבור רעיון – בית הכנסת – שגם מצליחים לממשו עדיין בשלבים), ואשר שוקדים לשמר את מנהגי יהדות תוניס ומורשתה. בית הכנסת מכיל את חיי האנשים ושמחותיהם. האנשים עורכים בתוך בית הכנסת את טכס החופה שלהם, טכס חתן שבת, ועוד. אפשר לחוש במקום את תפילות האנשים ותחנוניהם גם כשאין שם נפש חיה. קיבלתי כנתון חדר – תיבת חזן, בנוי מקירות בטון עם שני פתחים. הקפתי את כל הקירות החיצוניים בזכוכית מחוסמת ומצוירת, כעבודת ויטראז בסגנון אוריינטלי. ובטכניקות מעורבות בצירוף זכוכיות בשיטת הפיוזינג, פסיפס זהב וחומרים נוספים.עשרת הציורים הוקפו במסגרות עץ מהגוני ומאחוריהם הותקנה מערכת תאורה המאירה את הציורים מאחוריהם. כשסיימו להתקין את העבודה, ומסביב לתיבה דלק האור, התרגשתי כאילו זו עבודתי הראשונה. כל ההשקעה העצומה בזמן ובמאמץ, המרוץ הבלתי אנושי לעמוד בלוח הזמנים, כל אלו נמוגו כשהבטתי בעבודה שהקמתי.
השלב השני היה לתכנן את פנים התיבה. החלטתי לחפות את כל הקירות הפנימיים באריחים מצוירים, עבודת ידי, בהשראת ציורים אשר היו בבתי הכנסת בתוניס, ציורים שמקורם במאה הרביעית. צבעי האריחים היו צריכים להתאים הן לצבעי עבודת הזכוכיות והן לצבעים ששלטו בבתי-הכנסת בתוניס: כחול, טורקיז – חום. עשיתי זאת – "הצלחתי להעביר מהרגשת הקדושה והנשגב השוררת בבית הכנסת לתוך עבודותיי", חשבתי.
עיצוב, תכנון ועבודה עבור בתי כנסת – אהובים עלי במיוחד.
בהיכנסי לחלל בית הכנסת, אינני נשארת אדישה. אווירה של קדושה, של נשגבות, של כוח שאינו נמצא בשום מקום אחר, של מסורת ודת בני אלפי שנים של המתנהג גם אחרת בתוך בית-הכנסת מאשר מחוצה לו. מעט מהרגשה זו שאפתי להכיל בתוך עבודתי.
הקפדתי בתכנון התיבה עד לפרטים הקטנים ביותר. הרבה מאד כחול, טורקיז, אדום, כתום, ירוק וחום. צבעוניות החוזרת גם בצבעי האריחים המצוירים בתוך קירות התיבה. הארון בתוך התיבה עשוי גם הוא מעץ מהגוני, וכהשלמה בחרתי פרקט דמוי מהגוני, בצבע תואם. את ידיות הארון בחרתי ליצור במו ידי, שילוב של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז. גם את הפנלים הסובבים את פלטות הזכוכית סביב התיבה בחרתי ליצור בעצמי – פסים של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז – טכניקה ייחודית בעולם ואישית שלי. את מדרגות התיבה בחרתי לחפות בשטיח בצבע כחול, כתשובה לכחולים אשר בתוך הויטראג'ים וגם בציורי האריחים.
את ספסל תיבת החזן בחרתי לרפד בבד קטיפה כחול עז, המהווה גם הפרדה בין ציורי הטווסים מעל לספסל לבין ציורי הטווסים מתחתיו. הצבעים השולטים בתיבה – טורקיז-כחול וחום, המסמלים גם שמיים ואדמה – יקום.
בכל אחד מציורי הויטראגים והאריחים כללתי את המוטיבים הנהוגים במסורת היהודית בבית הכנסת בתוניס. ציורי הטווסים על גבי האריחים שעל חזית ספסל התיבה ומתחתיה, צוירו כמחווה לציור שמצאה מהמאה הרביעית לפנה"ס מרצפת בית הכנסת בנרו, תוניס. -בעלי כנף הם נושא מאד מרכזי בתרבויות רבות. לצפור בעלת כנפיים המתרוממת אל-על יש מעמד סמלי כקושרת בין שמיים לארץ – האלוהות והארץ – האדם. בכל מקום גיאוגרפי בו מתקיימת קהילה יהודית, ובתקופות היסטוריות שונות- הציפורים מקבלות גרסה שונה. בגלל האיסור "לא תעשה לך כל פסל ותמונה" – לציפור יש מעמד מיוחד, בניגוד לשאר בעלי החיים.
הטווס היה נפוץ מאוד בתקופה ההלניסטית, מופיע בימי בית שני כמוטיב מרכזי בפסיפסים בבתי כנסת בארץ ובתפוצות. הטווס הוא מוטיב המביע פאר והדר. הטווס מתואר עם ציצית על ראשו וזנב מפואר. הדוכיפת (דמוי יונה) היה מצוי גם בפסיפסים של ארץ ישראל ובבית הכנסת בנרו שבטוניס במאות ה-5-6
שרה קונפורטי, האמנית והיוצרת המפורסמת, לא מפסיקה להפתיע.
והפעם על עיצוב תיבת החזן למרכז העולמי למורשת יהדות טוניס בנתניה. חלק שני.
התיבה או תיבת החזן בנויה בכל בית כנסת לפי אופי או מוצא המתפללים. בבתי כנסת ממוצא מרוקאי או ספרדי הבימה ניצבת ליד הכותל הנגדי לכותל המזרח, בו נמצא ארון הקודש וספסלי המתפללים נמצאים משני צידי המעבר שנוצר בין הארון לתיבה. בניגוד לכך התיבה או הבימה היא באמצע בית הכנסת. התיבה היא בימת עץ מוגבהת בדרך כלל, עליו עומד החזן ושר את תפילות בית הכנסת לקהלהמתפללים. גובה ההגבהה נע בין חצי מטר לבין מטר בערך. הגבהה זו הייתה נהוגה כדי שמי שמקריא בתורה ייראה ויישמע בחלל כל האולם וכדי להאדיר את כבודה של התורה. על הבימה עומד השולחן המשמש להנחת ספר התורה בזמן קריאת התורה או התפילה.
בראשיתן, היו התיבות ניידות ובנויות משולחן עץ. בהמשך קיבעו את התיבה, ובנו אותה לפחות בבסיסן מבטון, לבנים וכו. לאורך ההיסטוריה, המשיכו ושיכללו את בניית התיבה, על ידי הוספת עמודים,, שעוצבה מעץ או מברזל, הוסיפו מעקה דקורטיבי ופרגולות דקורטיביות מעל ראשי המתפללים, בסגנון של חופות מעוטרות ובתוספת מנורות אוריינטליות מפוארים וצבעוניים. במשך הזמן הפכה התיבה למרכז ההיכל ולמקושט ולמצועצע בין מוקדי בית הכנסת. איפיון זה ניתן לראות גם בבתי כנסת נוספים באיטליה, בארץ ישראל העותומאנית, בפולין, בגרמניה ועוד.
הבימה או התיבה בבתי כנסת ממוצא ספרדי או מרוקאי לאורך כל ההיסטוריה, נמצא במרכז אולם התפילה.
גם באיטליה ובאדריכלות בתי הכנסת הספרדיים באיטליה נמצאת התיבה או הבימה בקיר המערבי, כלומר,
ליד הקיר המקביל להיכל. בדרך זו החזן המקריא בתורה, פניו מופנות כלפי קהל המתפללים. במשך השנים הלכה התיבה והשתכללה. קהל המתפללים הוסיפו מדרגות, בדרך כלל לפחות3 מדרגות מכל צד, לעלייה וכן לירידה מהצד השני, זכר לכניסות בהר הבית. בכל בית כנסת משקיעים לפי סכומי התרומות שאספו, ומשתדלים לפאר ולהאדיר את יופייה של התיבה. בדרך כלל משתמשים בעץ מלא, ובארונית במקום השולחן שהיה נהוג. בבתי כנסת שאני תכננתי את התיבה, הוספתי אריחים מצוירים בתוך מבנה התיבה, ומחוצה לה הוספתי ויטראז'ים או זכוכיות מצוירות. על מבנה השולחן בתוך התיבה הוספתי כיסוי אומנותי מפואר מבד מצויר עם אלמנטים גיאומטריים דקורטיביים בצבעים שונים, בטכניקה ייחודית אשר פיתחתי.
בחלק מהסקיצות שהצעתי לבית הכנסת ממוצא מרוקאי, הצעתי תיבת חזן מוקפת בארבעה עמודים מכל צד, אשר יכולים גם לשמש כחופה בשעת הצורך, לשמחת המתפללים.
כשחלק מהאנשים שמעו שאני מתכננת להקיף את התיבה בזכוכיות, נרתעו, היססו, התנגדו, התלבטו…"תיבת חזן מזכוכית – מי שמע?…". כיום, תגובות המתפללים המגיעים למקום – "לא ראינו תיבה יפה מזו בעולם". ערוץ 24, הטלויזיה החינוכית הקדישו תכנית בת חצי שעה, אליה הוזמנתי גם אני לתאר את עשייתי ויצירתי בבית הכנסת בין שאר הצילומים שהוקדשו לעדה מופלאה זו (גם ארון הקודש שתכננתי ויצרתי אך נקדיש לכך מאמר נוסף). אנשים נוהרים למקום מכל הארץ, מצרפת, אירופה ומארצות הברית על מנת לבקר בבית כנסה זה.
אבקש לסיים במשהו אישי. הרבה מאמץ, עבודה ונשמה השקעתי בפרוייקט זה, אך אני מרגישה כי הותרתי עוד צעד קטן בהסטוריה האנושית. ציירתי כמה מוטיבים בתיבה לפי ציורים שמצאתי מהמאה הרביעית (טווסים, תרנגול, מזרקת מים), שצויירו בבית כנסת בטוניס. בעוד שנים, מי יודע, אולי אשמש השראה לאמן אחר, שיצייר בהשראת הציורים שלי.. אם כן, והיה זה שכרי.
כתבה של טל דרויאן אודותי ותגובות גולשי אתר – פייסבוק
אני לא כותבת כאן על לקוחות שלי בד"כ, כן כותבת להם תכנים משתפת חדשות לגביי מוצרים וחברות שאנחנו משווקים, אבל לכתוב על הלקוח עצמו, ממש לא!!….אבל, מסתבר שלכל כלל יש יוצא מהכלל.
לפני יומיים חוויתי חוויה שאני חייבת לשתף ולחוויה הזאת קוראים שרה קונפורטי, או הבית של שרה קונפורטי.
שרה ואני נפגשנו בקבוצה, אמנות ועיצוב, החלפנו תגובות, כמה לייקים, מייל שניים או שבעים, בפרטי.., וכך נולד חיבור נהדר שהוביל לשיחה ועוד שיחה עד שקבענו פגישה….. כמובן שעשיתי שיעוריי בית, והבנתי שהיא אמנית מכובדת ושהיא כבשה עולם…..אבל רגע, מה הלחץ?! אני שיווקתי בניו-יורק ופגשתי סליברטאים אמיתיים, אז עוד אמנית עם שם בינלאומי … קטן עליי אז זהו שלא!!!!!!!!!
שרה אספה אותי מתחנת הרכבת בנתניה, כבר כשראיתי אותה במציאות הבנתי שיש לי עסק עם יוצרת שהיא יצירת מופת בפני עצמה…כל פרט ופריט בלבוש, כל תכשיט, אביזר, טבעות הכל מכל הבא ליד ובטוב טעם כזה שכל מה שיכולתי לעשות זה להסתכל ולהתלהב ושכחתי להציג את עצמי ואת באטרנייפ ולתת כרטיס ביקור כמו שאני בד"כ מתחילה פגישה רגע חכו זאת רק ההתחלה עלינו יחד לרכב ושרה התחילה לנסוע (נהגת שודים לגמריי) החזקתי את הכסא וניסיתי לראות אם רשום שיש כריות אוויר לפתע היא מצביעה על סולם ארוך גבוה עד השמיים של חיילים שמטפסים, האנדרטה בצומת ליד (וכן הבנתי כבר שכולכם מכירים) אבל אני שלא הייתי בארץ כ"כ הרבה שנים הייתי המומה.
בעוד אני מתלהבת מהאנדרטה ורוצה לרדת לצלם, שרה כבר רוצה להסתובב ולנסוע ועל הדרך כאילו זה איזה פרט חסר חשיבות, היא מציינת בדרך אגב "כן כן זאת עבודה שלי, אני המעצבת, המתכננת והאמנית שמאחוריי האנדרטה".
באותו רגע כבר רציתי להצטלם איתה, ולא עם האנדרטה כי כבר הבנתי שאני יושבת באוטו עם נהגת שודים 🙂 , אבל סלברטי אמיתית
המשך יבוא……
ויטראז'ים, פסיפס, ציור על זכוכית, עבודות אמנות, בבית הכנסת הטוניסאי אור תורה, לגריבה בעכו מאת שרה קונפורטי
הוזמנתי לבקר בבית הכנסת אור תורה בעכו על ידי כבוד הרב ציון בעדאש. שוחחתי בטלפון עם אדם חביב ביותר. הוא לא נשמע צעיר אך לא תיארתי לעצמי את גילו האמיתי. בשעה היעודה חיכיתי מחוץ לשערי בית הכנסת, המקום היה נעול.
צלצלתי אליו "אני כאן" אמרתי, "היכן אתה"?
הנה, אני מגיע עוד כמה שניות, אני רואה אותך.." ענה לי. אני מביטה לכל הכיוונים, מלבד אדם שמיהר אלי בצעדי ריצה לא ראיתי אף אחד. הסתבר שזה היה הוא. אחר כך הסתבר לי שהוא מתקרב לגיל 90.
כבר כשמביטים על קירות בית הכנסת מבחוץ אתה עומד נפעם לגמרי. הקירות מחופים בעבודת אמנות, פסיפסים אמנותיים ובנוסף ישנן עבודות מיוחדות מפוסלות, מברזל המתארים את שבעת המינים (בקיר החזית), 6 הקשתות המדהימות המסמלות את ששת סדרי משנה. על פני השטח משובצים פסיפסים שהם פסוקים מן התנך, התלמוד וגם מחז"ל. קירות נוספים מחופים בפסיפס המתאר את שנים עשר השבטים, את ארון הברית, סמלי המדינה – סמל ישראל, מנורת שבעת הקנים. בתוך הקשתות ניתן גם לראות פסיפס המסמל את השואה, מלחמת החשמונאים, סמלי דוד המלך ועוד. העיין אינה שבעה לראות. אנשים עומדים משתוממים. וכל זאת לפני שנכנסתם פנימה….
ניכר שבראש בית הכנסת עומד אדם יקר, עם נשמה אדירה, שגם זכה לפרסים מיוחדים בגין פעילותו הציונית, התנדבותו ועבודתו הבלתי נלאית למען יהודי טוניסיה, והקמת בית הכנסת ליוצאי טוניס וג'רבה בעכו.
בית הכנסת לגרבה הוא מפעל חיים של הרב ציון שבאמצעותו רצה להנציח את תולדות העם היהודי, על ידי עבודות אמנות, פסיפסים מיוחדים על ציוני התקופות השונות של קורות העם ועד הכמיהה, התקווה לגאולה ולביאת המשיח.
יצירות האמנות משתרעות על פני רוב קירות בית הכנסת, התקרות, הרצפות, חדרי המדרגות, החלונות, כל 4 הקומות כמעט כולם מחופים בעבודות פסיפס.
ציון הושפע מבתי הכנסת העתיקים שבהם התגלו יצירות הפסיפס והחליט לקשט את בית הכנסת ביצירות המבוססות על פסיפס ומוזאיקה. בבית הכנסת ישנם 140 חלונות ויטראז. בשהותי שם, המקום המה מאנשים: תיירים מחו"ל, מתפללים קבועים, מבקרים פרטיים אשר הגיעו מרחוק, וקבוצות תיירים אשר מגיעים לבקר כמעט מדי יום, ואשר מקבלים הסברים מפורטים על ידי כבוד הרב ציון. מאות אלפי מבקרים מגיעים כל שנה לחזות בקירות הפסיפס המפוארים.
ציורי הקיר מתארים את העיר עכו, על פני התקרה עבודת הפסיפס מתארת את בית המקדש, העין מביטה לימין, פסיפס עקידת יצחק, פסיפס סיפורי התנ"ך, יציאת מצרים, תיבת נוח. קירות אחרים מחופים ביצירות פסיפס המתארות את ירושלים בליווי פסוקים תואמים, הכותל, מגדל דוד, יד אבשלום (אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני), טחנת הרוח של משה מונטיפיורי עם המשפט ירושלים שחוברה לה יחדיו, ארון הברית והכרובים.
לאן שלא נביט, לאן שלא נפנה, לא נראה קיר חלק, תקרה חשופה או רצפה ללא תאור של נושא כלשהו.
ציון חוזר ואומר כי לא היה ולא יהיה מקום שכזה. ואני מאד נוטה להסכים אתו.
יהיו כאלה שיאמרו כי זה מוזיאון ולא בית כנסת.
יהיו כאלה שיאמרו שלבית הכנסת באים להתפלל והיצירות מפריעות להתרכז בתפילה,
יהיו כאלה שיאמרו שזה מוגזם, ועמוס מדי,
אבל השורה התחתונה היא שעם עובדות אי אפשר להתווכח:
אין בית כנסת שמגיעים אליו מספר עצום שכזה של מבקרים פרטיים, קבוצות מאורגנות מהארץ ומחו"ל, אי אפשר שלא להפסיק להתפעל, גם כשמביטים בהיקף ההשקעה האמנותית בכל שטח בית הכנסת מבפנים ומבחוץ, מהמחויבות האדירה של הרב ציון כלפי בית הכנסת, לטיפוח, להאדרה, ליופי, לזיכרון, להנצחה, למפעל חייו.
ואני אומרת, שלא היו משקיעים גם בבתי הכנסת האחרים בארץ ובעולם מבחינה אמנותית, אפילו פסיק ממשה שהושקע כאן, הרי שבתי הכנסת היו הופכים לאבן שואבת וזוכות למספר מבקרים רב יותר.
ציון מקבל באופן אישי את המגיעים לבית הכנסת, ומסביר בעצמו לכל אחד ואחד מה עומד מאחורי כל פרט ופרט. עיניו בורקות והוא כולו מלא התלהבות ומרץ כנער צעיר, בדבריו והסבריו על כל נושא הקשור לכל יצירת פסיפס או ויטראז. בסידורים הטכניים, בקביעת מועדי ביקורי הקבוצות והפגישות השוטפות מטפלת בתו יפה.
להלן תגובות הגולשים למאמר שפורסם בדה מרקר בקישור זה
אתי ענבל: שמחתי מאד לראות את המוזיאון,ולקרוא את הפוסט שלך, משום שבעלי, יליד ג'רבה והתרגש מאד תודה!
סטודיו אמן: מרשים וסופר מקצועי… אהבתי מאוד תמו"ש: מה רע בשילוב בית כנסת ומוזיאון. מדהים ביופיו. ובכל זאת חסרים לי הצבעוניות והאור של יצירותיך.. פוסט נפלא ומושקע. תודה יקירתי
יד ענוגה: שרה, יופי שהבאת את הסיפור של ביה"כנ התוניסאי בעכו. מקום מיוחד במינו! הייתי בו עם בני לפני כמה שנים טובות . הרב ארח אותנו גם אז, היינו האורחים הבודדים אותה שעה והתרשמתי מאד מהמקום והאומנות. כוכב לך וכוכב לעיר עכו.
רוז: ואווווווווווווווו. איזה פוסט מושקע. פוסט מעולה. אהבתי את הסקירה ואת הצילומים. את גדולה.
טמונה במסגרת: אין לי מילים , שרה.. את אומנית בנשמה , כל כך יפה שבלתי אפשרי לתאר .. אשרייך , זכית להיות בכל המקומות הקדושים האלה להאדיר ולהדר את התורה והתפילה תודה על השיתוף.
שלומית: שרה יקרה,את כ"כ מוכשרת ….כמו גם התיאור שלך… ושלא לדבר על היצירה והאומנות גרידא… אשרייך על מפגש כה מבורך עם איש מדהים. אהבה ושלום, שלומית
עזרא מורד: ביקרתי עם בני משפחתי בבית כנסת "אור תורה" זה והתרשמתי מאוד מיופיו ומיוחודו. גם מאופן ניהולו על ידי הרב היקר ציון בעדאש. שבח והודייה למעטרים מקום קדוש זה בחן מיוחד בבחינת " זה אלי ואנונהו, אלוהי אבי וארוממנהו
ורדית: שרה היקרה יצירות המופת שלך הינה זכות שזכית לפאר את בתי הכנסת זכות גדולה ממש מדהים לראות תבורכי ותצליחי
H kadman: יצירות נפלאות ברוכות ידייך שרה. אני לא מפסיק להתפעל מיכולת היצירה המופלאה שלך!!!*
צפונית 1: ממש ממש מרגש לראות את העבודה הנפלאה הזו.. כן ירבו..
עמי 100: לבקר אצלך זאת תמיד חוויה. תודה לך.
חיוש: שרה יקירתי, ממש להתפעל מיפי בית הכנסת.
הרוחנית: שרה קבלי כוכב ממני.זו עבודת אומנות מדהימה . שולחת לך חיבוק וברכת אור ואהבה.
mzukan: מזכיר קצת את תקופת הרינסנס בה היו שוכרים , האפיפיורים את שרותיהם של הטובים באמנים, ואני שמח שאת על הגל הזה, בידידות רבה אשר
בטי 2000: שרהלה….אין עלייך! מדהיםם…מדהים…
אוהבת אותך בטי
Maayan Art Gallert: לא ידעתי שקיים פלא שכזה.
פוסט מדהים, כתוב נפלא ומלווה בתצלומים מרהיבים.שבוע מקסים לך, מעיין.
מיכאלה: פשוט מקסים! כייף לבקר בבית הכנסת מבעד לזוית ראייתך
רמיאב: נהניתי מכל מילה ומכל צילום, גם בפוסט וגם בתגובות (זה היתרון של המאחרים להגיב…). הייתי במקום לפני מספר שנים והתרשמתי מאוד ממה שראיתי. תודה שהבאת לי כאן תזכורת נעימה. רמי
תמי וולף: פשוט יוצא מן הכלל! ציון נשמע כאיש ששווה לפגוש, אנשים כאלה נדירים ובהחלט מביאים משב רוח חיובי לעולם. מאחר ואני לא אדם דתי או מאמין, התבוננות שלי היא מהמקום של אומנות ויופי היצירה בדיוק כפי שאני מתפעלת כל יום מזוג יונקי הדבש מחוץ לחלוני שבנו קן מדהים ביופיו. תודה שהבאת.
עו"ד בן צוק: יופי של פוסט ואת מעבירה את התחושה ממה שראית נהדר, של איש יקר שבנה בית כנסת עם המון רגש ואהבה לבוראו. אעשה מאמץ לבקר שם, וממליץ לך לסייר גם בעיר העתיקה של צפת, (שם בית הכנסת שלי) וגם לבקר בבתי הכנסת של שכונת נחלאות בירושלים במיוחד שניים שם "חסד ורחמים" "ועדס" של העדה החאלבית וספרדים יוצאי העיר העתיקה.
anabell: מקסים. פוסט יפהפה! נהניתי לקרוא ונהניתי מן התמונות המרשימות. זה בהחלט נראה בית כנסת יוצא מן הכלל ומיוחד, כבר רשמתי לעצמי הפרטים ע"מ ללכת ולבקר שם בהקדם. כמעט מזכיר את עבודתו של מיקל אנג'לס בקפלה הסיסטינית.
tcherni: שרה עבודותייך מדהימות…
איציק אביב: תרבות במיטבה. יופי.
כבשן האש: מעניין,תודה שהבאת,למדתי שם בישיבה בצעירותי,ולא זוכר את המקום הזה. בעזה' נבקר שם,בזכותך.
מנכ"ל קלמייקס: שלום שרה, כרגיל את מפתיעה אותנו עם תמונות מרהיבות. הבית כנסת עטוף ביצירות אומנות. מדהים ! שיהיה לך שבוע נעים, עמית דואק קליימקס הפקות יהודית מליק שירן: העושר צבעוני-הפנימי-הרוחני שלך מעפיל על התמסרותך לרעיון. תראי איזה יופי עשיר בתכניו,את מביאה שרה יקרה אל העולם הקסום והרוחני הזה של עיצוב בתי כנסת. התפילות יוצאות ממנו מזוככות אל השמים. מקומה של האמונה ,היא התפילה וזה יופייה ועבודתך היא המייחדת אותה בחלומות ויטראז' המאירים את בית הכנסת ואת מקומן של התפילות מתוכו אל שערי שמים. אני מוצאת בעבודתך נגיעה במיסטיקה, באמונה הרוחנית היוצרת מפגש אדיר בין הנפש הצבעונית שלך לבין היופי שמתקבל אחר כך ,יופי שנחווה להנאת כל העיניים הרואות. אהבתי מאוד. שבוע טוב יהודית
דניאלה סגל: רוחך היוצרת מדהימה בעיני. תודה לך!
הטרמילר: לא ראיתי דבר כזה. מיוחד מאד. ויש לך יופי של עבודות. תבורכי. בקר טוב ושבוע נפלא.
Raquelle: בית כנסת זה הוא אכן מיוחד במינו. חייצוק: שרהל'ה בוקר טוב. אני חושב שיצירות אומנותיות כמו ויטראזים בבתי כנסת: א.מוסיפות המון כבוד ונופך של קדושה לביה"כ. ב. מושכות לביה"כ קהל רב כולל בני נוער,תיירים,ובעקיפין היהדות יוצאת נשכרת מכך. אני מניח שאינך יודעת שהמושב בו אני גר-ינוב הוקם ב 1950 ע"י יוצאי תוניסיה שרבים מהם באו מהאי ג'רבה, והמושב אומץ ע"י מלך נורבגיה דאז. חייצוק עם כ ו כ ב, וגם חיבוק של יום טוב
Monica: כל הכבוד לך, לא נחה לרגע!
רויטל ברזילי: שרה יקרה איזה כיף היה לראות אותך ככה בברור 🙂 מקסימה. תודה על הסיור בבית הכנסת המיוחד הזה. שיהיה שבוע טוב ומבורך
ידידת אמת: שרה היקרה.. " אי אפשר שלא להתפעל " מהיופי מהעצמה בתי כנסיות תמיד מרגשות אותי כאן ובכל מקום בעולם והכישרון שלך הענקקקקק שבוע טוב
מיכה בלוך: שמעתי על המקום עתה קראתי וראיתי תמונות מהמקום הוקסמתי ועתה אכניס את המקום לרשימת המקומות שאני מתכנן לבקר. תודה אצילית 1: שרה לה שבוע טוב יפה מאד עבודתך, רציתי לספר כאן בהזדמנות נדירה, סיפור מרתק. מה זה בית הכנסת אל גריבה המקורי שנמצא באי ג'רבה שבתוניסיה. כי בארץ ישנם הרבה העתקים של אותו בית כנסת עתיק מאד מאד. ובכן אימי היא יוצאת תוניסיה, ממשפחת כהנים שהשושולת ידועה לה יותר מ300 שנה. ולפני מספר שנים ביקרתי באי ג'רבה בבית הכנסת אל גריבה, זהו בית כנסת שמייחסים לו קדושה מיוחדת, וכל מי שמבקר שם מבורך מאד במעשיו. מה ייחודו של בית הכנסת? באותו בית כנסת נמצאת דלת מבית המקדש הראשון, שהכוהנים לקחו איתם בזמן גלות הראשונה, הם הוגלו והלכו ברגל מישראל למצרים, ממצרים ללוב ומשם לאי ג'רבה הנמצא בין תוניסיה ללוב. הדלת הזו נמצאת בבית הכנסת אל גריבה, בית הכנסת מיוחד במבנהו, מדי שנה מגיעים מכל העולם לבקר בו. הוא מאובטח מאד בגלל הפיגוע שהיה שם לפני מספר שנים ונהרגו בו תיירים. (אל קעידה). אפילו המוסלמים שם מייחסים לבית הכנסת סגולות מיוחדות, וסבתי ז"ל סיפרה לי שלפני 150 שנה המוסלמים ניסו לשרוף את בית הכנסת, הדליקו אש, אך האש השיגה את המציתים ולא קרה כלום לבית הכנסת. בבית התפוצות בתל אביב רשומים דפי הסטוריה על בית הכנסת. שבוע טוב
סנופה: כן מלא הוד ושילוב של הכל ואישיות מדהימה בובימה: מדהים- אבן תרבות בעיצוב מורשת יהודית.
אביה אחת: שרה יקרה הייתי שם אהבתי כל כך – המון צילמתי שם וגם הצטלמתי עם ציון – והוא בירך את שמואל – בטרם ההשתלה – שמחתי שוב לראות בתמונות את בית הכנסת היפה הזה.
מה שהחל בטנגו ובוואלס נגמר במחול המוות. ריקודי שמחת חיים נוסח LA BELLE EPOQUE , שניתן לאתרם בציורי השמן שציירה שרה קונפורטי על בד לפני כשנתיים, הפכו עד מהרה ל-DANSE MACABRE של אימה ודקאדנס (DECA -DANCE ?) נוסח סופי-מאה. שפת-הגוף הדינאמית, שהיא גם שפת היד והעין של הציירת, זוכרת תצלומי מחול רומנטי, הארמוני, אסתטי ותרבותי, מחול שמשמעותו התרפקות על עולם של טקס, פגישה ויופי, אך הציור הניאו-רומנטי של קונפורטי נקלע (וכי ייתכן אחרת לתנועה זיווגית מסוג שונה בתכלית: משהו המעורר בנו תחושה של מין אלימות, כמעט אונס, מלחמת-המינים לחיים ולמוות. סטרינדברג 1990. עתה, המקצבים התקניים והמנומסים של הטנגו והוולאס נמחקו כלא היו בידי ציור-פעולה אקספרסיוניסטי-מופשט, אי-רציונלי, תוקפני, משוחרר, ג'סטוורלי, גופני מאד, כזה שאינו מתיר עוד לזוג המחולל אלא את סטאטוס הגורילות הנאבקות והפרימיטיביזם החשוך. בנסיגה ההתפתחותית האנושית הזו, הגוף, הפך אדיר והראש זערורי, ראש-אדם כראש-לטאה. גוף-נפילים, ראש-זוחלים. גם גלי המכחול נכנעים בפני כוח הכובד המושך מטה-מטה את הצבע הרטוב והנוזל. עתה, משנידון לדו-מימד ולנוזליות, האדם זולג ארצה, חרף הגוטיקה של צמיחתו השמימה.
מחול-טראנס ההתגלות והידיעה העצמית (מחולה של נורה ב"בית-הבובות" לאיבסן), מחולו של הקאפיטן ב"מחול המוות" לסטרינדברג, אולי גם מחולה הארוטי של אשה טורפת (מחולה של שלומית לאוסקר ווילד) – מחולות מסוף-מאה קודמת בביצוע פוסט מודרני של סוף המאה הזו. עם זאת, סוף-המאה העונה את תשובת הייסורים ל"שנות הנשף" ולחינגות העליזות של ה-FIN DE SIECLE. צבעוניות עזה אך אפילה מערבלת את השחור-אדום-כחול בבליל עכור של גוני גוף ואדמה, בליל דשן של לאבה לוהטת ואפר.
הזוגות המונומנטליים של קונפורטי נראים כשייכים לנפילים של עידן וולקאני היולי, ספק נבראים בבריאה בראשיתית, ספק מגורשים מגן-עדן, ספק נשרפים ומתכלים באש-גהינום. מחולם הוא מחול של ייסורים: קפאונם התנוחתי של פסלי היחיד הריאליסטיים, שיצרה קונפורטי בתחבושות ובפיברגלאס במחצית העשור, הותנע בתנועת הכאב והסבל של לאוקון המיתולוגי שהוכפל. תנועת המכחול הפכה לעוויתות, שיסודן במכחול ספונטני ונטול מעצורים, המצמית את הריאליזם ומשטיחו, בהעניקו לזרימה המסולסלת נוסח "ארט-נובו" (של ימי הוואלס ושל בדיה המוקדמים של הציירת) איכות נחשיית מונקיית (אך כזו שידעה על-בורייה גם את הפשטותיו של דה-קוניגנג). עתה, משיכות המכחול הארוכות מוטעמות בתחבושות-הגוף. אכן, אמצעי הריאליזם של הפיסול מאתמול (חבישת-הגוף) הפכו לאמצעי הפשטה חומרית ולסימני פציעה. התחבושות נגררות על ובתוך הצבע העבה כנחשי לאוקון שהפכו למעיים מרוטשים. דומה, שעבודות המכחול היא הפכה לחבישה סלילית. מעי-התחבושות, וכמוהם האנאליות של מריחות הצבע וגווניו, דנות את הדמויות האומללות להתפרקות החומרים, אם ראשיהן עודם מרוטשים בהליך עינויים בייקונג הרי שגופן כבר חווה התעללות של דם, אש וצואה.
התחברותן שתיים יחדיו לא תעזור להן: שהרי, שילובן הצורני והחומרי של בני-הזוג הוא חיבור של עקידה ופלונטר. לא, ההתחברות האנושית הזו לא תשקם הארמוניה אפלטוניסטית אבודה, אלא תבטיח רק יתר שסע ודיסהרמוניה. קמא-סוטרה שהומרה בסיטרא-אחרא. ומי כאן זכר ומי היא הנקבה? מהאקטים הללו לא יוולד שום אדם, כפי שהתענגות הומרה בסבל. מאדם וחווה של גן-עדן נותרו נחשים בלבד. עדיין משפחת הזוחלים.
נשף הסיום" של שרה קונפורטי מסכם את מפולת דמות-האדם בציור הפוסט-מודרני. היבט התגזיר שבו (אם תגזיר-דיקט ממש ואם צללית הפיגורות המצויירת על הלוחות)
משקף את הכמיהה לרה-הומניזציה שלאחר נוסחאות האדם החד-מימדי, ירושת אנדי-וורהול ופוסט-מינימליסטים משלהי שנות השבעים. כמיהה זו הטעינה תגזירי אדם באורגניות ובניאו-אקספרסיוניזם, אשר קונפורטי מהלכת בנתיביו הגרמניים (באזליץ, בעיקר). הגדלת האדם: משקפת את השאיפה הפוסט מודרנית לחזור אל ה"נשגב" ואת תעצומות הנפש האנושיות, אך היא נקלעת לאותן מלתעות של אש, יום-הדין בהן נשרפו חיים הענקים הקדושים של אנצו קוקי וחבריו הטראנס-אוונגארדיים מאיטליה של שנות השמונים. וגם ביצירתה של קונפורטי, התנועה מתרבות (ריקוד) לטבע יצרים) נשארת בסופה תנועה תרבותית של ציור.
אלא, שקונפורטי לא נלכדה בניאו-אקספרסיוניזם גרידא. שכן, הבחירה בתשתית השקופה של הפרספקס ו/או בתשתית הראי טוענת טענה עכשווית נוספת אודות טשטוש הגבולות שבין אמנות לבין חיים (הללו המשתקפים בראי ו/או הנצפים מבעד ללוח השקוף). נושא המופע (המחול) כאילו דן את הפאתוס האופראי לפוזה ולאשלייה. עתה, עם חומריותן הבוטה מאד (לירית, למרות הכל), הדמויות תובעות את סטאטוס הממשות, בעוד שהמציאות המשתקפת היא האשלייה. זאת כאילו כל המסע הסוער פנימה אל געש תת-ההכרה אינו אלא תדמית דו-מימדית וקליפה שאין מאחוריה מאום. הקעוריות של הלוחות המצויירים (תכונה שיסודה בקונקרטיות ה"התנהגות" של הלוחות, כאשר מושענים אל הקיר) הופכת את הציורים לסביבה שבנוסח אולם-מראות ב"לונה-פארק".
רוצה לומר: התערוכה הופכת מניה-וביה למין "יריד-הבלים", לסביבה גרוטסקית המתעתעת בנו ועונה לנרקיסיזם שלנו עם השדים המשתקפים בציורים. שדים אבודים. שהרי, בהמות-האדם המיוסרות הללו הינן יצורים-המנותקים מכל זיקה, נטולי כל רקע (העולם הניכפה עליהם הוא העולם המשתקף בלוחות, ואין זה עולמם כי אם עולמנו). שדי יצר פרועים המבקשים להשתחרר מבקבוקי ההדחקות ותרים נואשות ולשווא אחר זיקה. אנו, הצופים, משתקפים במראות הללו ומעורבבים עם הדמויות הדמוניות הללו. האם הן בוראות אותנו ואת מרחבנו, או שמא אנו שבוראים אותן בצלמנו? כך או כך: יום-דינן ביומיומיותנו.
אני אמנית ישראלית שחיה ונושמת אמנות 24 שעות ביממה. לא תמיד אני בטוחה שזו מתנת אל. להיות כל כך שקועה בתחום זה, לחיות אותו, לעבוד אותו, לקרוא, ללמוד, לחדש, לנשום, לחלום אותו…. ישנם רק דברים מעטים, המהנים יותר מאשר יצירת עולם חלומותיך.
אך בכל זאת…..מרגישה הכי שפויה כאשר אני יוצרת….. ה"אני מאמין שלי" כאמנית – "להעלות על כל משטח קיים אושר, מוסיקה ואהבה ע"י צבעים". בדרך זו אני "מחלקת פיסות של "אושר" לאנשים נוספים, כפי שכתב לי אחד מ לקוחותיי. אדם שיש לו יופי הקרוב אליו – נעשה יפה יותר..מרגישה הכי שפויה כאשר אני יוצרת….. אוהבת ליצור כל יום עולם חדש…בעולם הדמיון שלי יש רק יופי, חכמה, טוב לב, אינסוף ונצח…..
לאחר עשרות תערוכות בארץ ובעולם, בתחומים שונים כגון : ציור, פיסול, שילוב אמנויות, מיצגים ייחודיים, שרה קונפורטי – אמנית הזכוכית, יוצרת – עבודות אמנותיות,
עבודות יד מיוחדות ל- בתי כנסת, בארץ ובעולם. שרה קונפורטי מתכננת, מעצבת, ומבצעת ריהוט ייחודי אמנותי ל בתי כנסת, כמו היכל קודש אמנותי ייחודי, תיבת חזן מעוצב בציור, וויטראז'ים, מחיצות, מעקה של עזרת נשים אשר מורכב מזכוכיות מצוירות, בסגנונות שונים לפי ארץ המוצא, תוניסאי, מרוקאי, מעורב, אשכנזי, עמודים, עמודי תפילה מזכוכית, פרוכות מדהימות בטכניקה אישית ייחודית, ויטראז'ים לחלונות בית הכנסת, זכוכיות ויטראז' עבור דלתות כניסה ודלתות בית כנסת אחרות, לוחות ברכה בכתב מהודר, לוחות הנצחה, ציורי קיר מצוירים על עשרות מטרים – מפוסלים ומיוחדים, עבודות פסיפס ועוד.
האמנית יוצרת גם בתחום הקרמיקה והזכוכית, אריחים מצוירים לחיפוי קירות הבניין החיצוניים והפנימיים. שרה קונפורטי – אם לבן ולבת, המתגוררת בכפר יונה בבית שנראה כמו "בית קטן בערבה" בגינה בת חצי דונם. אין כמעט פינה בבית, בחצר ובגינה שלא מוטבעים בו מעשה ידיה. קירות הבית מכוסים ב ציורים – עבודות הקרמיקה והזכוכית, שהציגה, בתערוכות השונות. בחצר – מאות כדים מצוירים, פסלים מפוזרים, ושער הכניסה כמובן, עיצובה האישי. בסטודיו המשתרע על פני 150 מטר נמצאים עבודותיה, שהציגה בתערוכות, ופרושים על פני כל קירות הבית (אפילו בשירותים). קונפורטי מציירת על חלונות, על דלתות, על שער ביתה ועל העצים הענקיים הגדלים בגינתה. בביתה ניתן להתפעל מעבודותיה: ציורי שמן, ציורי המים, וציורי פחם שהציגה בתערוכות, מוזיאונים ובגלריות משנים עברו. ציורי השמן האקספרסיביים, העצומים, ציורי השמן על בד, ציורי אקריליק, על נייר או על בד, ציוריה על עץ או ציור על קנבס, ציור על מתכת או ציור על כל חומר לא קונבנציונאלי, ושונה, פרושים בביתה כמוזיאון פרטי מדהים. שרה קונפורטי היא אמנית ישראלית, היוצרת בתחומים רבים כגון: ציור, פיסול – באמנות פלסטית חזותית. בשנים האחרונות נוסף גם החלק של אמנות שימושית אשר בא לידי ביטוי בעבודות קרמיקה אומנותיות, ביצירת עבודות מיוחדות העשויות זכוכית, ציור על זכוכית, ובתכנון וביצוע פרויקטים גדולים, כדוגמת עיצוב וציור קיר חזית ביתן האדריכלים (280 מטר) – תערוכת עיצוב 2004, אנדרטת צומת בית ליד – 30 מטר גובה על 2.5 דונם. על שטח האנדרטה תכננה גם אמפיתיאטרון, אולם תת קרקעי, 22 חדרי הנצחה ואגם. על הפסלים עבדה 3 שנים. קונפורטי ייצרה קיר מעוצב, על שטח של 100 מטר, המוצג ב"הום", כפר ויתקין, בכניסה למרכז הארצי ל – עיצוב הבית. שרה קונפורטי ציירה על קיר זה, בצבעים מסורתיים, בשילוב צבעי אקריליק, ו צבעים תעשייתיים. כמו כן שילבה קונפורטי גם רישומים, בין שטחי – הפסיפס והזכוכיות המצוירות – בנוסף ל – שטחי ציור בטכניקה משולבת וייחודית.
גם על הקיר "חלונות של תקווה"- בן 300 מטר אותו עיצבה- שילבה אריחים מצוירים, זכוכיות מצוירות, שיוצרו על ידה, הוסיפה לוחות עץ מצוירים, בדי קנבס בצבעים
פסטליים, אך בסגנון אותנטי-אוריינטלי מובהק. עבודותיה נמכרים גם לארצות רבות בחו"ל, לארה"ב, קנדה ואירופה.
קונפורטי היא אמנית ייחודית ושונה מאמנים אחרים בתפיסתה, במגוון הטכניקות שפיתחה ובמגוון החומרים שהיא משתמשת ביצירתה.
בתחום הציור אשר נועד לבתי הכנסת, נוהגת קונפורטי לצייר בעיקר ציורים גיאומטריים בשלל דוגמאות וצבעים, בגלל איסור ציור, של מוטיבים פיגורטיביים. בציור הגיאומטרי משתמשת שרה בערבסקות לרוב, ב"סלסולים" מזרחיים שהפכו מזה שנים לכתב ידה כאמן, בתחום האמנות הישראלית. אפשר לומר בבטחה, שקונפורטי נושמת, אוכלת וחיה אמנות 24 שעות ביממה.
כמו כן קונפורטי מעצבת ומתכננת בתחום ההנצחה והשילוט לבתי כנסת לוחות ברכה, לוחות תפילה ולוחות זיכרון בדוגמאות שונים, לוחות תורמים, ברכת מודים, ברכת ההודאה על זכוכית בסגנונות שונים המותאמים בכל בית כנסת לפי עדת המתפללים. לוחות הברכה ממוסגרים בעיצוב מיוחד של עץ וחיתוך לייזר, בסגנון אישי ואמנותי מיוחד. שרה עובדת גם בשיתוף עם אדריכלים ומעצבים ומבצעת גם עבודות מיוחדות בהזמנה לפי בקשהכגון מחיצות לעזרת נשים.
הרקע האמנותי בא לידי ביטוי בעבודותיה של שרה גם בעיצוביה עבור ביתהכנסת. כל עבודה ועיצוב הופכים לעבודת אמנות ייחודית עם גוון אותנטי, המותאם לפיעדת המתפללים ומוצאם, על מנת לשמר את מורשתם. שרה עובדת בשיתוף פעולה גם עםאדריכלים ומעצבים עבור בתי הכנסת.
שרה יוצרת ויטראז'ים מיוחדים. לפני כשנה עיצבה ויצרה סידרת ויטראז'ים אמנותיים של שניים עשר השבטים שנוצרו במיוחד עבור ארון הקודש לבית הכנסת עמית. הויטראז'ים של שנים עשר השבטים צוירו בטכניקה מיוחדת, ובסגנון אוריינטלי התואם את תרבות מורשת יהדות תוניס. כדי להתאים את הויטראז'ים לסגנון המיוחד של יהדות תוניס השתמשה שרה קונפורטי בצבעים עם דגש רב בצבעים טורקיז, כחול ואדום. כל הויטראז'ים המדהימים צוירו בצורת קשת עגולה בחלקו העליון של הויטראז', ובהוספת עיטור מיוחד ומסוגנן בצבעי זהב וכסף כמסגרת לכל ויטראג'.
אמנות אינה מותרות. אמנות היא התזכורת לכולנו, בעבור מה אנו עמלים, בעבור מה אנחנו מתאמצים. כדברי פתגם סיני עתיק "שני מטבעות צריך האדם, האחד בשביל הלחם להישרדותו, והשני בעבור הפרח להחיותו". אני משתדלת לייצר פרחים, וכמה שיותר.
כאמנית אשר יצרה במשך עשרות שנים בתחומי ה ציור, פיסול, שילוב אמנויות, קרמיקה, אני יכולה להצהיר בוודאות כי תחום הויטראז' בעיני הוא אחד התחומים המעניינים והמרהיבים ביותר. עבודת אמנות הקשורה לבית הכנסת, תמיד מלווה אצלי בהרגשה מיוחדת. ישנן אפשרויות וטכניקות שונות ל ייצור ויטראז:
עיצוב, תכנון, וייצור וויטראז'ים בשיטה הקלאסית (ויטראז' קלאסי אשר משולב ב שימוש בפסי בדיל, ופסי עופרת), ויטראז'ים בשיטת טיפאני (שימוש בסרטי נחושת, בדיל),
ויטראז' משולב ב זכוכיות אומנותיות בשיטת הפיוזינג (עם או בלי שימוש בבדיל), ויטראג' משולב ב ציור על זכוכית,
ובנוסף זכוכית מצוירת בשילוב חומרים נוספים כגון זכוכיות פיוזינג, פסיפס זכוכיתי, פסיפס קרמי, בדים מסוגים שונים, צדף, נחושת, חרוזים, זהב ועוד. ביצוע עבודות הויטראז', בחירת הטכניקה הרצויה, משולבת גם בסוגי זכוכיות שונות בעוביים שונים, בין או על גבי זכוכיות טריפלקס, זכוכיות מחוסמות, הכול לפי מטרת הויטראז. ניתן להכין ויטראז דו מימדי , וגם ויטראז' תלת מימדי.
ויטראז'ים שימשו כבר מאות שנים (כבר במאה ה-12) כדי לקשט בתי כנסת, מבנים ציבוריים, בתים פרטיים, בתי עסק. ניתן לייצר ויטראז' בזכוכית מוכנה וקנוייה, או על ידי זכוכיות פיוזינג , או זכוכיות מצוירות, בצבעים מרהיבים ובשילובים מדהימים.
ויטראז'ים ב בתי כנסת, אני משלבת בדרך כלל גם בתוך ארונות קודש, מסביב ובתוך תיבת החזן, ב חלונות בית הכנסת, דלתות בית הכנסת, בימת תפילה, מחיצה של עזרת נשים, תקרה מוארת, שילוט מיוחד, אהילים מיוחדים, ברכת הלבנה ואף כעבודות אמנות על הקיר.
אני מתאימה כל יצירה, עיצוב עבור בתי כנסת, את תכני ונושאי הוויטראז'ים לפי עדת המתפללים ומוצאם, על מנת לשמר את מורשתם.
בדרך כלל אני מתכננת, מעצבת את כל העבודה, ולעיתים אני עובדת בשיתוף פעולה גם עם אדריכלים ומעצבים אשר תכננו תכנית לכלל המקום, בין אם זה עבור בתי כנסת, בתי עסק או בתים פרטיים. התכנון והביצוע עבור בתי כנסת נעשים בתיאום מלא עם האנשים הקשורים לבית הכנסת כמו תורם או תורמים, רב בית הכנסת, גבאי בית הכנסת, ועד בית הכנסת, הנהלת בית הכנסת, וכו
אני ממליצה תמיד ל בתי כנסת בבניה ליצור קשר בשלב תכנון החלונות והדלתות כדי לחסוך בעלויות ולקבל יצירה מושלמת- טכנית ועיצובית, עובדה שמקילה מאד על התקנת הויטראז פיזית לתוך החלון. כמו כן, ניתן להתאים את מבנה החלון ל תכנון ארון הקודש (חלון מרובע לחלון מעוגל עם קשת וכו.
בתחום עיצוב פנים – פרט לחלונות ודלתות, עדיף לתכנן גם את ארון הקודש, הבימה ותיבת החזן מראש, בגלל החלטות של תוספות מיוחדות כמו עמודים מפוסלים או עמודים מצוירים. בתכנון הויטראז' אני מתבססת ונעזרת על פי רוב בסמלים ומוטיבים מהמסורת היהודית, מספר התנך ומ המורשת היהודית, אשר עשירים בתוכן איכותי מלא אור והארה.
בדרך כלל מגיעה הפנייה ל עבודות אומנותיות מ בתי הכנסת, שמטרתם להוסיף פאר והדר ל היכל ולחלל בית הכנסת, ואשר בכוונתם להעשיר את המקום ב צבע, אור ורוחניות.
אני אוהבת במיוחד לעבוד עם בתי כנסת. בהיכנסי לחלל בית הכנסת, אני לא נשארת אדישה. שוררת אווירה מיוחדת- אווירה של קדושה, של נשגבות, של כוח שאינו נמצא בשום מקום אחר, של מסורת ודת בני אלפי שנים של עם המתנהג גם אחרת בתוך בית הכנסת מאשר מחוצה לו. ומעט מהרגשה זו אני שואפת להכיל בתוך עבודתי. השתקפות האור החודרת דרך הויטראז תורמת ליצירת האווירה הייחודית.
רוזטה היא חלון עגול גדול ונקרא כך עקב דמיונו לשושנה (באנגלית: RoseWindow). הרוזטות היו מאד אופייניות בעיקר לסגנון הגותי. גם בסגנונות מאוחרים יותר נהגו להשתמש בסגנון חלון זה אם כי לרוב ביתר פשטות. רוזטה היא חלון בעל מסגרת אבן המכיל בתוכו ויטראז'ים היוצרים ביחד את צורת השושנה. הרוזטה מחולקת לצורות
משניות – עיגולים קטנים יותר, פלחי המעגל, עלי כותרת וצורות שונות המזכירות תלתנים ועלים. בפנים המבנה,
הרוזטה יוצרת (תלוי בשעה ביום) אפקט של אלומת אור רך וצבעוני החודר דרכהומשרה אווירה של קדושה. האווירה שחלון רוזטה יוצר היא אווירה מיוחדת עם גוון "רוחני",
המתאים להתייחדות המתפלל ולאווירת בית הכנסת. בבצוע עבודת הרוזטה – בדרך כלל משתמשים בצורות גיאומטריות החוזרות על עצמן. אני השתמשתי הן בעיטורי ערבסקות במאפיין את הסגנון המזרחי העשיר, הן בצורות גיאומטריות שונות, האופייניות בעיקר לתרבות המרוקאית, והן באובייקטים מהיהדות בכלל כמו לוחות הברית, המנורה והמגן דוד, שיצרו מוטיב מעניין עקב השימוש בחזרה שוב ושוב מסביב למעגל החלון.
בנוסף לכך השתמשתי גם בפסוקים מהתנך כאלמנט דקורטיבי, בגדלי אותיות שונות, בצבעי אותיות, בסגנון אותיות שונה ובמרווחים שונים שיצרו ערבסקות קישוטיות ומירקם מעניין ביותר. הצבעים שבחרתי היו בדרך כלל כחול, כחול טורקיז, טורקיז, ירקרק, כתום, אדום, הצבעים שאופייניים לסגנון המרוקאי.
אמנות אינה מותרות. אמנות היא התזכורת לכולנו, בעבור מה אנו עמלים, בעבור מה אנחנו מתאמצים.
כדברי פתגם סיני עתיק "שני מטבעות צריך האדם, האחד בשביל הלחם להישרדותו, והשני בעבור הפרח
להחיותו". אני משתדלת לייצר פרחים, וכמה שיותר.
כאמנית אשר יצרה במשך עשרות שנים בתחומי ה ציור, פיסול, שילוב אמנויות, קרמיקה, אני יכולה
להצהיר בוודאות כי תחום הויטראז' בעיני הוא אחד התחומים המעניינים והמרהיבים ביותר.
עיצוב, תכנון, וייצור וויטראז'ים בשיטה הקלאסית (ויטראז' קלאסי אשר משולב ב שימוש בפסי בדיל, ו פסי
עופרת), ויטראז'ים בשיטת טיפאני (שימוש בסרטי נחושת, בדיל), ויטראז' משולב בזכוכיות אומנותיות
בשיטת הפיוזינג (עם או בלי שימוש בבדיל), ויטראג' משולב בציור על זכוכית, ובנוסף זכוכית מצוירת
בשילוב חומרים נוספים כגון זכוכיות פיוזינג, פסיפס זכוכיתי, פסיפס קרמי, בדים מסוגים שונים, צדף,
נחושת, חרוזים, זהב ועוד.
ביצוע עבודות הויטראז', בחירת הטכניקה הרצויה, משולבת גם בסוגי זכוכיות שונות בעוביים שונים, בין או על גבי זכוכיות טריפלקס, זכוכיות מחוסמות, הכול לפי מטרת הויטראז. ניתן להכין ויטראז דו מימדי , וגם ויטראז' תלת מימדי.
ויטראז'ים שימשו כבר מאות שנים (כבר במאה ה-12) כדי לקשט בתי כנסת, מבנים ציבוריים, בתים פרטיים, בתי עסק. ניתן לייצר ויטראז' בזכוכית מוכנה וקנוייה, או על ידי זכוכיות פיוזינג , או זכוכיות מצוירות, בצבעים מרהיבים ובשילובים מדהימים.
ויטראז'ים בבתי כנסת, אני משלבת בדרך כלל גם בתוך ארונות קודש, מסביב ובתוך תיבת החזן, בחלונות בית הכנסת, דלתות בית הכנסת, בימת תפילה, מחיצה של עזרת נשים, תקרה מוארת, שילוט מיוחד, אהילים מיוחדים, ברכת הלבנה ואף כעבודות אמנות על הקיר.
אני מתאימה כל יצירה, עיצוב עבור בתי כנסת, את תכני ונושאי הוויטראז'ים לפי עדת המתפללים ומוצאם, על מנת לשמר את מורשתם.
בדרך כלל אני מתכננת, מעצבת את כל העבודה, ולעיתים אני עובדת בשיתוף פעולה גם עם אדריכלים ומעצבים אשר תכננו תכנית לכלל המקום, בין אם זה עבור בתי כנסת, בתי עסק או בתים פרטיים. התכנון והביצוע עבור בתי כנסת נעשים בתיאום מלא עם האנשים הקשורים לבית הכנסת כמו תורם או תורמים, רב בית הכנסת, גבאי בית הכנסת, ועד בית הכנסת, הנהלת בית הכנסת, וכו
אני ממליצה תמיד לבתי כנסת בבניה ליצור קשר בשלב תכנון החלונות והדלתות כדי לחסוך בעלויות ולקבל יצירה מושלמת- טכנית ועיצובית, עובדה שמקילה מאד על התקנת הויטראז פיזית לתוך החלון. כמו כן, ניתן להתאים את מבנה החלון ל תכנון ארון הקודש (חלון מרובע לחלון מעוגל עם קשת וכו.
בתחום עיצוב פנים – פרט לחלונות ודלתות, עדיף לתכנן גם את ארון הקודש, הבימה ותיבת החזן מראש, בגלל החלטות של תוספות מיוחדות כמו עמודים מפוסלים או עמודים מצוירים. בתכנון הויטראז' אני מתבססת ונעזרת על פי רוב בסמלים ומוטיבים מהמסורת היהודית, מספר התנך ומהמורשת היהודית, אשר עשירים בתוכן איכותי מלא אור והארה.
בדרך כלל מגיעה הפנייה לעבודות אומנותיות מבתי הכנסת, שמטרתם להוסיף פאר והדר להיכל ולחלל בית הכנסת, ואשר בכוונתם להעשיר את המקום בצבע, אור ורוחניות. אני אוהבת במיוחד לעבוד עם בתי כנסת. בהיכנסי לחלל בית הכנסת, אני לא נשארת אדישה. שוררת אווירה מיוחדת- אווירה של קדושה, של נשגבות, של כוח שאינו נמצא בשום מקום אחר, של מסורת ודת בני אלפי שנים של עם המתנהג גם אחרת בתוך בית הכנסת מאשר מחוצה לו. ומעט מהרגשה זו אני שואפת להכיל בתוך עבודתי. השתקפות האור החודרת דרך הויטראז תורמת ליצירת האווירה הייחודית.
השונים ש האמנים מייצרים את יצירותיהם והתוצאות השונות כל כך.
אני חושבת שזו ה גלריה הראשונה בארץ שגובה דמי כניסה– 48 ₪ לאדם. עד עתה גבו דמי כניסה בארץ מוזיאונים בלבד. ולמרות זאת הקהל נוהר.שאפו למולי ליטבק, בעל הגלריה, אספן אמנות, שהצליח להגשים את חזונו וליצור תופעה חדשה בארץ.
אני זוכרת עוד לפני למעלה מ-20 שנה, כשהייתי הולכת לתערוכות בניו יורק, גם במוזיאונים וגם בגלריות פרטיות, לעיתים קרובות נאלצתי להמתין בתור כדי להיכנס, זמן לא מועט. הבטתי בעיניים כלות. פשוט לא האמנתי לתופעה. בארץ לא הכרתי תופעה שכזו.כאמנית וותיקה מאד, המכירה את המצב המסחרי המתנהל בארץ של רכישת עבודות אמנות איכותיות, (כמעט ולא מתנהל בארץ), הפתיעה ה גלריה גם בעניין זה, בהצלחתה גם במכירות עבודות האמנות שלה.
התערוכה מלווה בקטלוג מפואר ומהאיכותיים ביותר שראיתי. והאמינו לי שראיתי לפחות כמה אלפי קטלוגים, והפקתי בעצמי לפחות כמה עשרות קטלוגים. במבוא לקטלוג כותב אסף גוטסמן על המשותף לאדריכלות ו אמנות הזכוכית. שתי האומנויות "מדברות" עלאור וצל, השתקפות, שבירת קרני אור, שקוף-אטום, צבע, חומר, צורה. הקטלוג מתאר את התפתחות תנועת זכוכית הסטודיו, נוגע בהבדלים בין יצור המוני לבין ייצור מוגבל של עבודות אומנות על ידי אמנים ו מעצבים.
אחד הנושאים החשובים באמת לדעתי, שאותו פותח קלמנטה שאק פון ויטנאו לדיון, הוא הגדרת יצירות הזכוכית כ אמנות או אומנות. הוא שואל האם כלי זכוכית שנוצרו ב עיצוב חופשי נחשבים ל אמנות יפה, האם חומר הזכוכית הוא שקובע? האם אמנים שיצרו עבודות אמנות והתבססו על זכוכית חלונות רגילה והתעלמו מתכונות החומר יכולים לקבל אוטומטית את הגדרת הסטיגמה של האומנות.
לאחר תיאורים של שימוש בזכוכית, בטכניקות שונות, באופנים שונים, גם על ידי ראשי מחלקות לזכוכית בבתי ספר לאמנויות בפראג, בגרמניה, במינכן, אהבתי במיוחד את המשפט שצותתי להלן, של ראש המחלקה לזכוכית וקראמיקה של האקדמיה לאמנות במינכן- נורברט פרנגוברג. אשר כתב ב-2005, "מבחינתי, זכוכית היא חומר אחד מני רבים….חשוב שהסטודנטים יעבדו בהקשר הכללי של אמנות עכשווית, ולא רק בהקשר של הייחודי לאמנות הזכוכית"…..התקיים דיאלוג ממושך בין אמני הזכוכית בעולם- בין אמני מוראנו, אמני ונציה, לבין אמני הזכוכית באירופה וארה"ב. שיטות וטכניקות ייצור הזכוכית נלמדו והועברו. נלמדו טכניקות השריפה בתנור, טכניקות הניפוח, עיבוד בלהבה, טכניקות כבשן, וירטואוזיות ונציאנית וזכוכית סטודיו.
אני נושמת אמנות 24 שעות ביממה, גם כשאני ישנה.
לא תמיד אני בטוחה שזו מתנת אל. להיות כל כך שקועה בתחום האמנות, לחיות אותו, לעבוד אותו, לקרוא, ללמוד, לחדש, לנשום, לחלום אותו….
אך בכל זאת…..
מרגישה הכי שפויה כאשר אני יוצרת…..
אוהבת ליצור כל יום עולם חדש…
בעולם הדמיון שלי יש רק יופי, חכמה, טוב לב, אינסוף ונצח…..
ישנם רק דברים מעטים, המהנים יותר מאשר יצירת עולם חלומותיך
ה"אני מאמין שלי" כאמנית – "להעלות על כל משטח קיים אושר, מוסיקה ואהבה ע"י צבעים". בדרך זו אני "מחלקת פיסות של "אושר" לאנשים נוספים, כפי שכתב לי אחד מלקוחותיי.
אדם שיש לו יופי הקרוב אליו – נעשה יפה יותר.
משימתי היא לתרגם את מה שנמצא בדמיוני למציאות.
בעבודתי כאמנית מטרתי היא ליישם את מחשבתי, למוצר מוחשי.
אני מתכננת ומעצבת עבור לקוחותיי, ומשתדלת ליישם את מה שנכון עבורם ומתאימה להם.
ניחנתי ביכולת להרגיש את לקוחותיי, ולהבין מה הם רוצים , מה הם מבקשים בדיוק. זכיתי במתנה, ליישם ולהגשים בדיוק את חלומם.
עיצוביי נובעים הרבה מאד מהרגש. אינטואיטיבית אני יודעת מיידית מה נכון לי ליצור. אנדרטת צומת בית ליד – תכננתי אותה ב-1 דקה בדיוק. בכמה שניות עברה תמונת האנדרטה לנגד עיני, וידעתי בדיוק מה ברצוני ליצור.
כמובן שבלי מחשבה אי אפשר. לאחר שאני "מרגישה" ויודעת מה אני רוצה ליצור, רצון הנובע מתוך הרגש, אני משקיעה גם מחשבה כדי "לבקר" ולסנן, או להעמיק את הפרטים הטכניים.
אני עובדת לעיתים 3-4-5- ימים ללא שינה כמעט. איני מרגישה שאני עובדת כלל. אני נמצאת ב"טריפ", למרות שאיני יודעת מה זה טריפ אמיתי. אני כן יודעת, שזה בעצם כיף אדיר, כשאתה מביט, בוחן, מסתכל, ופתאום מרגיש שיצא לך "וואוהו".
איזו הרגשה עילאית….
להרגיש שהשארתי חותם בהיסטוריה האנושית. הטבעתי עקב בתולדות האנושות.
שרה קונפורטי
בעוד ארבעת אלפים שנה אולי אשמש השראה לאמן אחר, שיצייר בהשראת הציורים שלי…" אומרת שרה קונפורטי.
מצויידת בהרבה כשרון, וביצירתיות יצאה למשימה לא פשוטה: לעצב בית כנסת. בהשראת מוטיבים שראתה בבית-כנסת מהמאה הרביעית בתוניס יצרה חיבור בין עבר, הווה ועתיד.
תיבת חזן בבית הכנסת "עמית", מרכז עולמי למורשת יהדות תוניס.
הסברים לתמונות המצולמות:
1.) ירושלים טכניקה מעורבת – צבעי זכוכית בשילוב פיוזינג ובסגנון אוריינטלי
2) שבעת המינים "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון
3) עץ חיים היא למחזיקים בה
4) חזית ספסל התיבה, ציורי הטווסים על גבי האריחים, צוירו כמחווה לציור שמצאה מהמאה הרביעית לפנה"ס מרצפת בית הכנסת בנרו, תוניס
5) עץ החיים, מקורו של מושג זה הוא בסיפור גן העדן (בראשית, ב 9). משמעותו היא: בריאות, ריפוי, פוריות והמשכיות החיים. עץ החיים מופיע כמוטיב בצורת עצים, פירות וצמחים כגון עץ התמר, לוז – שקד, רימון, ברוש, פרח ואגרטל פרחים.
6) ויטראג' "תקעו בחודש שופר", שופר ונבל הם סמלי תשרי הקשורים לעלייה לרגל לבית המקדש.
קונפורטי החיה ויוצרת בכפר יונה, הצליחה להפוך את יצירותיה לעבודות ייחודיות, מרגשות ובהישג יד של כל אחד. שרה, היוצרת בקרמיקה ובזכוכית, פיתחה טכניקות אישיות ושילבה אותן בהרבה אהבה ונשמה. עיצוב, תכנון ועבודה עבור בתי כנסת – אהובים עליה במיוחד. בית הכנסת האחרון אותו עיצבה הוא "עמית – מורשת עולמית ליהדות תוניס". עו"ד אייל אורטל, גזבר עמותת עמית, הזמינה לתכנן את ארון הקודש ואת תיבת החזן. העבודה מומנה על ידו ועל ידי משפחתו לזכר אביו. תחילה השקיעה שרה את עצמה בלימוד ההיסטוריה של יהדות תוניס, מנהגיה ואפילו מאכליה. למדה איך נראו בתי הכנסת בתוניס, והצליחה להעביר את האווירה האוריינטלית ורוח הדברים לעבודותיה בעמית. כשחלק מהאנשים שמעו כי שרה מתכננת להקיף את התיבה בזכוכיות, נרתעו, היססו, התנגדו, התלבטו…"תיבת חזן מזכוכית – מי שמע?…". כיום, תגובות המתפללים המגיעים למקום – "לא ראינו תיבה יפה מזו בעולם".
שרה למדה להכיר את האנשים מקרוב, אנשים צנועים עם לב עצום, אוהבי חיים, משוגעים לדבר, תורמים מזמנם וכיסם עבור רעיון ושוקדים לשמר את מנהגי יהדות תוניס ומורשתה.
קונפורטי קיבלה כנתון חדר – תיבת חזן, בנוי מקירות בטון עם שני פתחים. היא הקיפה את כל הקירות החיצוניים ב זכוכית מצוירת ב סגנון אוריינטלי. עשרת הציורים הוקפו במסגרות עץ מהגוני ומאחוריהם הותקנה מערכת תאורה. כשסיימו להתקין את העבודה, ומסביב לתיבה דלק האור, התרגשה קונפורטי כאילו זו עבודתה הראשונה. כל ההשקעה העצומה בזמן ובמאמץ, המרוץ הבלתי אנושי לעמוד בזמנים, כל אלו נמוגו כשהביטה בעבודה שהקימה. השלב השני היה לתכנן את פנים התיבה. שרה החליטה לחפות את כל הקירות הפנימיים באריחים מצוירים, עבודת ידיה, בהשראת ציורים אשר היו בבתי הכנסת בתוניס, ציורים שמקורם במאה הרביעית. צבעי האריחים היו צריכים להתאים הן לצבעי עבודת הזכוכיות והן לצבעים ששלטו בבתי-הכנסת בתוניס: כחול, טורקיז – חום.
שרה אוהבת במיוחד לעבוד עם בתי כנסת. בהיכנסה לחלל בית הכנסת, היא לא נשארת אדישה. אווירה של קדושה, של נשגבות, של כוח שאינו נמצא בשום מקום אחר, של מסורת ודת בני אלפי שנים של המתנהג גם אחרת בתוך בית-הכנסת מאשר מחוצה לו. מעט מהרגשה זו שאפה להכיל בתוך עבודתה. שרה הקפידה בתכנון התיבה עד לפרטים הקטנים ביותר. הרבה מאד כחול, טורקיז, אדום, כתום, ירוק וחום. צבעוניות החוזרת גם בצבעי האריחים המצוירים בתוך קירות התיבה. הארון בתוך התיבה עשוי גם הוא מעץ מהגוני, וכהשלמה בחרה שרה פרקט דמוי מהגוני, בצבע תואם. את ידיות הארון בחרה לעשות במו ידיה, שילוב של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז. גם את הפנלים הסובבים את פלטות הזכוכית סביב התיבה בחרה לעשות בעצמה – פסים של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז – טכניקה ייחודית בעולם ואישית של שרה. את מדרגות התיבה בחרה שרה לחפות בשטיח בצבע כחול, כתשובה לכחולים אשר בויטראג'ים ובציורי האריחים. את ספסל תיבת החזן בחרה לרפד בבד קטיפה כחול עז, המהווה גם הפרדה בין ציורי הטווסים מעל לספסל לבין ציורי הטווסים מתחתיו. הצבעים השולטים בתיבה – טורקיז-כחול וחום, המסמלים גם שמיים ואדמה – יקום.
שרה קונפורטי, מרחב נשימה תרבותי. תערוכה ניידת בהפקת אמנות לעם, 1997 המדור לאמנות פלסטית, אוצרת ומאמר, הדרה שפלן-קצב,
לגעת בקדוש תוך מישוש צורותיו. לגעת במילה ולבטל קדושתה. להתחמק ממגבלות הדת והחברה. כדי לרקום סינתזה תרבותית. לרכון על הבד, להימנע מתנופה לטובת עדינות פרק היד. להתבונן מבחוץ כדי להרגיש מבפנים. לפרק למרכיבים ולחבר שורות חדשות ישנות. לענג את העין ולעורר את לב המאמין. אמונה חדשה במקומיות, בעלת שתי פנים לא זרות זו לזו. להניע את העין מן הסביב אל המרכז, אל הנעלם-הקיים.
במבט ראשון נראות עבודותיה של שרה קונפורטי כמלאכת מחשבת עתיקה, קולקטיבית ואנונימית, של נשים מסורות בנות דת מוכרת לא מוכרת. במבט שני, הלב פועם מהר יותר, העיניים מתרחבות לנוכח המיחבר הבלתי אפשרי במקומותינו – שילוב של מוטיבים צורניים משתי דתות שהשדה הגיאו-פוליטי עשה אותן עוינות זו לזו, האיסלם והיהדות.
המבט השלישי מופתע – קונפורטי מאפשרת לנו לראות עד כמה דומה השפה הצורנית של שתי הדתות המונותיאיסטיות בניגוד לשוני הרב ביניהן לבין הנצרות. הקירבה החזותית מפייסת ביניהן ויוצרת משהו חדש, משהו שנדרש דווקא על-ידי האוכלוסייה החילונית, והוא טיבה של הזהות המקומית, תרבותה, האסתטיקה שלה.
לכן העבודות נראות מוכרות, בעלות היגיון פשוט כמעט, הן לא נראות כאימוץ / התאמה / ניכוס אירופיים או אמריקניים של צורות או תכנים, אלא שוטטות צבעונית וקווית על סימנים קיימים, מובנים, בתוך תרבותנו המקומית.
בשנים האחרונות חיפשה שרה קונפורטי את שורשיה במקומות המקובלים – עבר ההורים, הגלות האירופית. עיתוני "לעצטע נייעס" ו"לעצטע צייטונג" יצרו דפי היסטוריה יהודית כספרים, כגווילים חרוכים.
הפעם היא פונה אל הצבע הזוהר, בעיקר זהב, ובעזרתו היא רוקמת עבר חדש או שמא הווה ועתיד. הדרך היא דרך הפרקסיס האמנותי העובד על מצע נתון וטעון – טלית וכאפייה, שטיח תפילה ופרוכת. כשלעצמם הם סימנים לטקסים דתיים מובחנים, אך הם נענים לה ומגמישים את עמדתם המוצהרת, החד-משמעית לטובת מערכת סימולטנית, מפויסת ומפוארת ברוחב ליבה.
הפאר ניכר בשפע הצורות והצבעים וב"אימת החלל הריק" המאפיינים אמנות דקורטיבית, אך קונפורטי פורעת את הקונוונציה הדקורטיבית במיקוד העין אל המרכז, הפוגע בתחושת האינסוף כפוטנציאל נורמטיבי של הדגם החוזר על עצמו. היא משאילה מהאמנות הדקורטיבית צורות וטכניקה כריקמה ותפירה, ושוב מתחכמת להם, כי הריקמה איננה ריקמה כי אם הזלפה ומשיחה עדינה של צבע, צבע תעשייתי.
הבשורה המטריאליסטית לימדה אותנו כי הטכניקה והתפתחותה משפיעות על צורתו ומהותו של הייצוג (השתנות טכניקת הציור מצבעי טמפרה לשמן, משמן לצבע סינתטי, תעשייתי…), הציור המערבי הקלאסי פעל למטרת ייצוג, קרי, ניכוס אינטלקטואלי של עולם הנראה.
האמנות הדקורטיבית (בניגוד לאמנות הפיגורטיבית והמופשטת כאחת) אינה עוסקת בייצוג, ומכאן שכוחניות פעולת הייצוג רחוקה ממנה. אהבת החומר והצורה חשובים כאן לאין ערוך מקניית בעלות והחפצה. הנשים האמונות על מלאכתן דורי דורות בטוויה, אריגה, ריקמה ותפירה, תחרות וקליעה, לא ביססו את יצירתן על הניגוד – החיוני ליצירה המערבית הגבוהה – שבין סובייקט לאובייקט. הן כמובן יצרו אובייקטים. אובייקטים שמישים ומתכלים, אך לא כאלה המעידים על הסובייקט המפואר, הגאון האינדיווידואל שיצר אותן. לרוב הן אף הסתפקו ביצירת אובייקטים חילוניים, בעוד האובייקטים לעבודת האל (זה או אחרים) יועדו לידיים אחרות – ידי הגברים.
הפעם מדובר בידי אישה החוות את האסור. זו לא עבודה קולקטיבית ואנונימית כמעשה המדיאבלים, אך היא מזכירה בחלקה את הנזירים והנזירות בעבודתם הקפדנית עוצרת הנשימה על כתבי הקודש. כאן נעלמה חרדת האל, ועימה חרדת הדיפרנציאציה התרבותית והפוליטית. הגישה חסרת הפניות מבטלת את הצורך להצטדק, להתנצל על ניצול תרבות אחת את רעותה, חברה אחת את החלשה ממנה. לא מפתיעה, אם כן, שהעבודות נמנעות ממחשבה בינארית היררכית וחותרות אל שילוב של אחרות אלטרנטיבית. שדה רחב המסוגל לקבל שונות תחת ניגוד, לקבל אלטרנטיביות בעלות קיום הדדי תחת אמת אחת.
תנועת הפאטרן והדקורציה בארה"ב, שהוקמה ב-1975, פעלה בדיוק כנגד הרטוריקה הגזענית והסקסיסטית של האמנות המערבית. כאשר פירסמו ג'ויס קוזלוף וואלרי ז'ודון ב-1978 את מאמרן "רעיונות היסטוריים באמנות של קידמה ותרבות" בכתב העת HERESIES, הן טרחו , דף אחר דף, לחשוף את הכוחניות של השיח האמנותי המערבי המפנה את האמנות הדקורטיבית אל ה"אחר" (האישה, העולם השלישי). בין הציטטות הרבות שהציגו מפורסמת זו של אדולף לוס מ-1908, "האורנמנט הוא פשע".
רבים מאמני ואמניות התנועה פנו אל תרבות "העולם השלישי". מרים שיקגו שאלה דימויים מהמזרח הרחוק והקרוב והציגה כבר ב-1972 מיצב של חדר ובו תלויים בין השאר שטיחים פרסיים ובדים צבעוניים. קוזלוף יצרה ב-1975 עבודות שהתבססו על דגמים של אריחים איסלמיים, מוטיבים עיצוביים פרה-קולומביאניים ושטיחים ארוגים של שבטים צפון-אפריקניים. כך גם ג'יין קאופמן, אשר יצרה בתחילת שנות השמונים עבודות טקסטיל ובהן דקורציה מוזהבת בהשראה של מוטיבים מזרחיים.
אמנים אלה יצרו מתוך אידיאולוגיה המופנית כנגד הדיעה הקדומה של המערב המודרניסטי על הדקורטיבי, כנגד ראייתו הדיכוטומית וההיררכית של אמנות גבוהה ונמוכה, אמנות היסטורית ודקורטיבית, אמנות אינדיווידואלית וקולקטיבית ואמנות המערב מול אמנות המזרח.
ביקורת הזמן האחרון החלה לפקפק בהשאלות מסוג זה של צורות לא-מערביות. השאלות א-היסטוריות וטרנס תרבותיות, שאינן מתייחסות למקורות הספציפיים, מרוקנות בכך את משמעויותיהם המקוריות והופכות לניכוס לשמו. הרצון לאוניברסאליות הוביל לדקורציה שטוחה ולסמלים צורניים ריקים לשירות אסתטיקה חתרנית.
נראה כי שרה קונפורטי הצליחה לחרוג משורות אלה על ידי הטמעה של שפה חזותית מעורבת, תוצאה של חיים בערים מעורבות, חיפה וירושלים. היא מדברת בשפה חדשה, שאוצר המילים שלה מוכר אך מיחברן מקורי. שיטות הסיווג, המיון והקידוד המקובלות התערערו לטובת מרחב חליפי. מרחב נשימה תרבותי.
נכון אומנם, שהספר, המעוגן בתודעה האנושית כמנשאה לאינפורמציה, הופך להיות כאן – מנשאה בלבד. זאת עד לרמה שבה עוקרת קונפורטי את כל דפיו ומשאירה רק את הכריכה המכנית כמראת מקום למוצא האובייקט. יש מקומות אחרים, בהם האמנית משתמשת בדפי הספר כחומר גלם פיסולי, ומבטלת את עיקרו החשוב של הדף כמקום, והופכת אותו לחומר גלם ליצירה אחרת שאינה קשורה ל יצירה המקורית שנשא הדף.
המילה הכתובה, מצריכה לעיתים, תאורים ארוכים כדי לתאר בשלמות צורות מורכבות. כאן, הצורות המורכבות, לעיתים בעלות הקשר למציאות מסוימת, ולעיתים נטולת הקשר, מציגות את עצמן בפני הצופה ללא צורך במלים.
למעשה שרה קונפורטי עוסקת בשתי פעולות בו זמנית. פעולה אחת היא השמדת הספר. פעולה לכאורה אנטי תרבותית, אנטי הומנית. הפעולה השנייה היא פעולה של בניה, של יצירה. לכאורה פעולות תרבויות הומניות. איך מתיישב הפרדוקס הזה של הצורך בהשמדה של דבר אחד עם פעולת הבניה של דבר אחר. האמת היא שאין כלל פרדוקס. השינוי שעובר הספר ממצב צבירת ידע אחד למצב צבירת ידע שני. לפיכך, אין זו השמדה במובן המוכר לנו, של השמדת ספרים עם כל הזכרונות של ברוטליזם תרבותי.
אבל למרות כל זאת, מעניין לראות, איך למרות היות הספרים חומר גלם לעבודה, אין קונפורטי מעיזה לגעת בספרים הכתובים עברית. היא מתמקדת בספרים הכתובים בשפות זרות.
האומנם הספרים בעברית קדושים יותר? האם הפחד הטמון בכל אחד מאיתנו מהשמדת ההיסטוריה הפרטית והלאומית הופך את הכל לקל יותר, כאשר הספרים הם זרים ומנוכרים במידת מה.
חומרי גוף כמו שערות, המהוות חומר מתחלף אישי, סוג של שעון זמן קבוע ומתקתק מצורפים לספרים והופכים אותם ל יצירות אישיות, פרטיות, "יומניות" – של האמנית המחלקת אותם עם הצופה בעימות אינטימי.
בספר, כמקום, הדבר הראשון הם הטכסטים. אותן מילים המתקבצות לכל מהות על פני הנייר והופכות להיות טופוגרפיה של הדף. בדרך מעניינת ולא לא מקורית, גורמת קונפורטי למילים לאבד את ערכם התוכני והטופוגרפי ולהפוך חלק חסר משמעות במכלול הנקרא ספר.
בתקופה האחרונה, עוסקת קונפורטי בעבודות קאמריות. אין בה את הרצון לעבודות גדולות. היא מסתפקת בריכוז המאמץ והיכולת לתוך פורמטים קטנים, מוכתבים מראש, ברורים וחסרי אופציה לפריצה. הכל נעשה פנימה ומבפנים. אין חוץ, אין מרחבים, אין כלום למעט נקודת מבט אחת, מעין האמן או הצופה, אל המרחבים השמורים בתוך תחום העבודה.
הרמז, הניתן בדרך כלל, כפיסת תמונה, ניתן כאן באופן מעניין יותר, כצורה תלת מימדית, הצומחת מתוך הספר כמפלצת הכולאת את המסר.
חידה זו אינה כאמור הדימוי היחיד. מי מאיתנו לא שיחק בספרים שכאשר אנו פותחים אותם קופצות דמויות של חיות או דמויות גיבורים מאגדות ילדים POP UP קראו לספרים אלה. כאן מקפיצה קונפורטי את הדימויים אלינו בקריצה של שובבות. לעולם לא ראיתם POP UP של טרגדיות או של חומרים כה אישיים. אין הקריצה הזו מראה על ממזריות וחוש הומור אלא על הניסיון לתפוס את תשומת הלב שלנו העסוקים כל אחד בחייו שלו ובבעיותיו שלו לרגע אחד אל מה שמטריד את קונפורטי עצמה. לתפוס לרגע את תשומת הלב לבעיות הבוערות בעצמותיה אם הן אישיות ואם כאמן חרד.
קונפורטי עוסקת בעיצובו של הספר מחדש. לא כאלמנט ידע. אלא, כאלמנט בעל ערכים אסטטיים, פיסוליים במידת מה, כאלה המייצרים דימוי ראשוני של אמירות בסיסיות, לעיתים כואבות. היא עוסקת בעיצובו מחדש של הספר כקונספט.
לא יהיה זה בלתי נכון לחלוטין לראות בעבודות אלה יומן אישי של האמן. אבל, נכון יותר יהיה לראות במקביל, את העבודות כדרך עבודה חדשה ומבטיחה של שרה קונפורטי. מאיר אהרונסון – סתיו 1994
למרות תואר בכלכלה, שרה קונפורטי הייתה מאז ומתמיד, בראש ובראשונה, אמנית. היא חיה ונשמה אמנות 24 שעות ביממה, וביקור בביתה לא מותיר ספק: בבית עם הגינה שבכפר-יונה, נמצאים מאות כדים מצוירים, פסלים, שער פרי עיצובה, סטודיו, עצום מימדים ועשרות עבודות תלויות על כל קיר (אפילו בשירותים). שרה מציירת על החלונות, על הדלתות, וגם על העצים הענקיים הגדלים בגינתה. אולם, אחרי שנים של נאמנות מוחלטת לאמנות לשם עצמה, שכללה פתיחת גלריה שנשאה את שמה, שרה הבינה כי אינה יכולה להתפרנס מאמנות בלבד. וכיוון שיש לה שני ילדים מתבגרים (בן ובת), היא החליטה להיות פרקטית יותר, והחלה לעסוק בייצור אריחים.
על תחום האריחים הסתערה ללא כל ידע מקצועי מוקדם, עובדה שהתגלתה כברכה. היא החלה ליצור אריחים מקרמיקה ומזכוכית בעבודת יד, ועליהם ציירה בטכניקה שפיתחה בעצמה, שהתבררה כייחודית בעולם כולו. באפריל השנה הוזמנה להשתתף בתערוכה הגדולה בעולם לאריחים, הנערכת מדי שנה באורלנדו, פלורידה. 4000 אומנים מארבעים מדינות השתתפו בתערוכה, אך עבודותיה של שרה התבלטו בייחודן גם בתוך השפע הזה, בין היתר, בזכות הטכניקה הייחודית. ביום האחרון פנו אליה מהנהלת התערוכה בבקשה לקנות את כל עבודותיה, אך מתוך 5000 העבודות שהציגה, לא נשאר ולו פריט אחד. בארץ רכשו את הדוגמאות הייחודיות שעיצבה החברות המובילות בהן מוזיאון ינקו-דאדא, קאנטרי פלורס, חלמיש, רשת זהבי עצמון, רשת אלוני ועוד.
בסטודיו שלה מציעה שרה גם כלי בית ומתנות מ קרמיקה ומזכוכית, יודאיקה, מזוזות (שעליהן היא שמחה, במיוחד לנוכח המחשבה שאנשים מנשקים בבואם ובצאתם את העבודות שלה), חמסות, חנוכיות ועוד ועוד, אפילו כיורים מצוירים.
בתערוכת עיצוב 04 מציגה שרה את העבודה "חלונות של תקווה", שמכוונת לעודד אנשים להתבונן קדימה אל עבר העתיד, ולהקדיש מחשבה לעתידם האישי, כמו גם לעתידנו כחברה. מדובר ביצירה עצומת מימדים, המדגימה את יכולתה לעבוד לא רק בקטן (כפי שהיא עושה עם האריחים) אלא גם בגדול (כפי שעשתה באנדרטה לקורבנות הפיגוע בצומת בית ליד), באותה מידה של ירידה לפרטים הקטנים.
סוג גרניט פורצלן הוא הסוג הנפוץ ביותר של אריחים לריצוף, והוא אמור להיות חזק יותר מאריח רגיל. לצערי מתוך ניסיון שלי, לעתים קרובות דווקא סוג זה הוכח כשביר יותר. צבע האריח הוא לעתים פחות חשוב מאשר סוג האריח, מכיוון שלאחר הריצוף עלולים פתאום להופיע סימני פיצוץ, סימני שבר באריח ופגמים נוספים כמו דהייה וכו. לגבי דוגמת האריח שהראו לך ואף הוסיפו כי תקבלו אריח שונה, נסי לעמוד על כך שיראו לך את האריח מהסדרה החדשה ולא מהישנה.לגבי צבע המרצפת שבחרת- האם הבטת באריח אחד בודד או בכמה אריחים רצופים כשטח? אריח אחד נראה לעתים שונה בצבע מאשר מקבץ של מספר רב של אריחים רצופים.
לדוגמה – פיסת בד קטנה תראה אחרת מאשר מראה ריפוד של ספה שלמה.לדעתי, אם ההבדל של מה שתקבלי יהיה מאד רחוק ממה שהזמנת, תוכלי תמיד להתחרט (בתקווה שהם הגונים). הייתי אפילו מייעצת לך לרכוש אריח אחד שיהיה בידיך להשוואה כאשר תקבלי את האריחים החדשים. כעת אנסה לייעץ לך לגבי האפשרויות השונות במידה וכן תקבלי אריח שונה ובמידה שהריצוף לא יהיה לשביעות רצונך, מה יהיו הפתרונות שאפשר יהיה ליישם.לדוגמה- בין השאר אני אף מייצרת אריחי קרמיקה וזכוכית מסוגים שונים ובשלל צבעים, אריחי קרמיקה מצוירים, אריחי זכוכית פיוזינג בגדלים שונים, דיקורים בשלל דוגמאות, אריחים עבודת יד לפי הזמנה וסגנון מבוקשים, אי לכך השימוש באריחים האמנותיים כשיבוץ בתוך ריצפת אריחים רגילה יכולה להיות אינסופית, והתוצאה מדהימה. על ידי הוספת אריחים עבודת יד כתפזורת פה ושם בתוך הריצוף הרגיל את משנה את דוגמת הרצפה, ואז גם אם צבע האריחים המקוריים מהחנות לא היה לשביעות רצונך המלאה, אזי שיבוץ האריחים המצוירים מסיט את העין לכיוונם ומטשטש את צבע האריחים הרגילים.
ישנן אינספור אפשרויות אחרות כמו השתלת אריחים מצוירים כשטיח אריחים מצויר בתוך הרצפה. את יכולה להחליט על כל גודל שאת רוצה- הכול לפי התקציב שלך. החל מאריח אחד, שני אריחים אמנותיים ועד ריצוף של כל הרצפה…..כמו כן תוכלי להחליט כמובן על המיקום המדויק שברצונך למקם או להוסיף את אריחי הקרמיקה המיוחדים- האם למקמם במרכז החדר? האם למקמם בתפזורת? האם לרצף את האריחים כמסגרת מסביב לשטח פנימי ברצפה כמסגרת לשטיח שאינו מצויר? האם לרצף קבוצה גיאומטרית בכניסה?, האם לרצפם כשורה , כמלבן או מסביב לפנלים. כמובן שגם אפשרי לתת אזכור על הקיר גם כן.אם תוכלי לעמוד בתקציב נוסף, זעום או יותר (תלוי בך) תוכלי אף לשדרג את חדרי האמבטיה, חדרי השירותים והמטבח בדיוק באותה צורה. והכוונה היא גם כשדרוג לרצפות וגם לקירות עצמם.לגבי השיש במטבח- הרבה מלקוחותיי משתמשים ב"מעקה" עשוי מפסי זכוכית אמנותיים עשויים מפיוזינג בצבע מיוחד המשנה את כל מראה המטבח. במקום פסי זכוכית דקורטיביים אפשר להשתמש גם בפסי קרמיקה וזכוכית מצוירים לפי בחירה עם אלטרנטיבה להוסיף גם אותו פס כקישוט על הקיר מסביב. נכון של תוספת כזו קשורה לתקציב, אך התוצאה המתקבלת מכל שדרוג כזה הוא זעום ביחס לתוצאה המתקבלת. מראה המטבח או הרצפה שיתקבלו לאחר הוספת האריחים המיוחדים משנה את כל המראה, מוסיפה ייחוד ולמספר שנים רב.לגבי הכיור – לא נראה לי שאתם צריכים לקבל מוצר שרוט. זכותכם לקבל מוצר מוגמר באיכות טובה ללא פשרות. יחד עם זה ניתן להתגבר גם על כך.
אנא בררו מה המחיר שאתם צריכים להוסיף במקרה של החלפת הכיור לכיור משודרג או לכיור מתוצרת אחרת. אתם מוזמנים לבדוק אתי האם אפשר לקחת את אותו כיור "שרוט" שתקבלו ללא הוספת מחיר, למסור לי אותו לשדרוג- על צביעתו בצבע מיוחד, על ידי ציור מסויים שאתם תבחרו, או על ידי הוספת ציור או עיטור מינימאלי על השטחים השרוטים. בדרך זו תקבלו כיור מדהים ומיוחד, בצבע ובדוגמה שתבחרו. את הכיור אני שורפת בתנור מיוחד מעל ל-1000 מעלות, כך שהצבעים עמידים גם לחמרי הניקוי. לגבי שאלתך השלישית , בהקשר למראה ולהרגשת גודל הבית-מה שייקבע את המראה הסופי הם העיצוב הפנימי, הצבע שיהיה, מראה הריהוט הם שיקבעו את המראה הסופי. ושוב גם כאן- יש כה הרבה אפשרויות, החכמה היא לקחת זאת בקלות, בהנאה ובהדרגה- צעד צעד, פרה פרה.אשמח לעזור לך ביתר פרוט אם תחליטי להפגש אתי. כצעד ראשון תוכלי להתרשם מהעבודות השונות , מהדוגמאות, מהיישומים והצבעים מתוך האתר שלי או ליצור אתי קשר טלפוני ישיר.
שרה קונפורטי טל. 052-3676472
אשמח לייעץ בנושא עיצוב בית חדש – מאמר תגובה באתר http://cafe.mouse.co.il/topic/963191/
מצויידת בהרבה כשרון, וביצירתיות יצאה למשימה לא פשוטה: לעצב בית כנסת. בהשראת מוטיבים שראתה בבית-כנסת מהמאה הרביעית בתוניס יצרה חיבור בין עבר, הווה ועתיד.
תיבת חזן בבית הכנסת "עמית", מרכז עולמי למורשת יהדות תוניס.
הסברים לתמונות המצולמות:
1.) ירושלים טכניקה מעורבת – צבעי זכוכית בשילוב פיוזינג ובסגנון אוריינטלי
2) שבעת המינים "ארץ חיטה ושעורה, וגפן ותאנה ורימון
3) עץ חיים היא למחזיקים בה
4) חזית ספסל התיבה, ציורי הטווסים על גבי האריחים, צוירו כמחווה לציור שמצאה מהמאה הרביעית לפנה"ס מרצפת בית הכנסת בנרו, תוניס
5) עץ החיים, מקורו של מושג זה הוא בסיפור גן העדן (בראשית, ב 9). משמעותו היא: בריאות, ריפוי, פוריות והמשכיות החיים. עץ החיים מופיע כמוטיב בצורת עצים, פירות
וצמחים כגון עץ התמר, לוז – שקד, רימון, ברוש, פרח ואגרטל פרחים.
6) ויטראג' "תקעו בחודש שופר", שופר ונבל הם סמלי תשרי הקשורים לעלייה לרגל לבית המקדש.
קונפורטי החיה ויוצרת ברעננה, הצליחה להפוך את יצירותיה לעבודות ייחודיות, מרגשות ובהישג יד של כל אחד. שרה, היוצרת בקרמיקה ובזכוכית, פיתחה טכניקות אישיות ושילבה אותן בהרבה אהבה ונשמה. עיצוב, תכנון ועבודה עבור בתי כנסת – אהובים עליה במיוחד. בית הכנסת האחרון אותו עיצבה הוא "עמית – מורשת עולמית ליהדות תוניס". עו"ד אייל אורטל, גזבר עמותת עמית, הזמינה לתכנן את ארון הקודש ואת תיבת החזן. העבודה מומנה על ידו ועל ידי משפחתו לזכר אביו. תחילה השקיעה שרה את עצמה בלימוד ההיסטוריה של יהדות תוניס, מנהגיה ואפילו מאכליה. למדה איך נראו בתי הכנסת בתוניס, והצליחה להעביר את האווירה האוריינטלית ורוח הדברים לעבודותיה בעמית. כשחלק מהאנשים שמעו כי שרה מתכננת להקיף את התיבה בזכוכיות, נרתעו, היססו, התנגדו, התלבטו…"תיבת חזן מזכוכית – מי שמע?…". כיום, תגובות המתפללים המגיעים למקום – "לא ראינו תיבה יפה מזו בעולם".
שרה למדה להכיר את האנשים מקרוב, אנשים צנועים עם לב עצום, אוהבי חיים, משוגעים לדבר, תורמים מזמנם וכיסם עבור רעיון ושוקדים לשמר את מנהגי יהדות תוניס ומורשתה.
קונפורטי קיבלה כנתון חדר – תיבת חזן, בנוי מקירות בטון עם שני פתחים. היא הקיפה את כל הקירות החיצוניים ב זכוכית מצוירת ב סגנון אוריינטלי. עשרת הציורים הוקפו במסגרות עץ מהגוני ומאחוריהם הותקנה מערכת תאורה. כשסיימו להתקין את העבודה, ומסביב לתיבה דלק האור, התרגשה קונפורטי כאילו זו עבודתה הראשונה. כל ההשקעה העצומה בזמן ובמאמץ, המרוץ הבלתי אנושי לעמוד בזמנים, כל אלו נמוגו כשהביטה בעבודה שהקימה. השלב השני היה לתכנן את פנים התיבה. שרה החליטה לחפות את כל הקירות הפנימיים באריחים מצוירים, עבודת ידיה, בהשראת ציורים אשר היו בבתי הכנסת בתוניס, ציורים שמקורם במאה הרביעית. צבעי האריחים היו צריכים להתאים הן לצבעי עבודת הזכוכיות והן לצבעים ששלטו בבתי-הכנסת בתוניס: כחול, טורקיז – חום.
שרה אוהבת במיוחד לעבוד עם בתי כנסת. למרות שאינה דתייה, בהיכנסה לחלל בית הכנסת, היא לא נשארת אדישה. אווירה של קדושה, של נשגבות, של כוח שאינו נמצא בשום מקום אחר, של מסורת ודת בני אלפי שנים של המתנהג גם אחרת בתוך בית-הכנסת מאשר מחוצה לו. מעט מהרגשה זו שאפה להכיל בתוך עבודתה. שרה הקפידה בתכנון התיבה עד לפרטים הקטנים ביותר. הרבה מאד כחול, טורקיז, אדום, כתום, ירוק וחום. צבעוניות החוזרת גם בצבעי האריחים המצוירים בתוך קירות התיבה. הארון בתוך התיבה עשוי גם הוא מעץ מהגוני, וכהשלמה בחרה שרה פרקט דמוי מהגוני, בצבע תואם. את ידיות הארון בחרה לעשות במו ידיה, שילוב של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז. גם את הפנלים הסובבים את פלטות הזכוכית סביב התיבה בחרה לעשות בעצמה – פסים של קרמיקה וזכוכית בצבע טורקיז – טכניקה ייחודית בעולם ואישית של שרה. את מדרגות התיבה בחרה שרה לחפות בשטיח בצבע כחול, כתשובה לכחולים אשר בויטראג'ים ובציורי האריחים. את ספסל תיבת החזן בחרה לרפד בבד קטיפה כחול עז, המהווה גם הפרדה בין ציורי הטווסים מעל לספסל לבין ציורי הטווסים מתחתיו. הצבעים השולטים בתיבה – טורקיז-כחול וחום, המסמלים גם שמיים ואדמה – יקום.
מתוך מאגזין טרנד TREND חורף 2007
הסיפור של שרה קונפורטי הוא סיפור של גלגולים, שראשיתו בלימודי תואר ראשון בכלכלה, וסופו (עד לגלגול הבא בכל אופן) ברכישת 5000 מעבודותיה, בתערוכה בינלאומית, באורלנדו שבפלורידה