חידושו של הפסל

כ-500 מטרים מצומת בית ליד, ליד הכביש הראשי, ניצבת האנדרטה. הפסל המפורסם אשר מתנשא לגובה של 30 מטר, עשוי משלד ברזל ועליו שכבות רבות של צירוף חומרים שהמציאה האמנית, דבקים שונים,  פיברגלס וחומרי איטום. הוא מורכב מ-21 דמויות של חיילים המטפסים על סולם לשמיים, ואיתם אזרח אחד. העבודה על הפסל נמשכה שלוש שנים ולוותה באתגרים רבים. "נאלצתי לפנות לעשרה מהנדסים שונים עד שמצאתי מהנדס שהסכים להרכיב את האנדרטה לפי התוכנית שעיצבתי ללא עמוד תמיכה בין הסולם לבין האדמה, בגלל המורכבות של הזווית החדה והמשקל הרב של הפסלים. המהנדס האמיץ שהסכים, הסביר לי שאי אפשר שכל הפסלים יהיו עשוים רק מברזל בגלל המשקל שלהם אז מצאתי פתרונות יצירתיים. גם לאחר ההפחתה במשקל, כל פסל שוקל כ-100 קילו. לבסוף הוחלט על חפירת עשרות מטרים ומיקום סולם הברזל עמוק באדמה כדי להשאיר את הזווית חדה כמו שדמיינתי".

האמנות בוערת בה

החיוך והצחוק המתגלגל של האמנית, בשילוב עם הצבעוניות של יצירותיה, לא מסגירים את הרקע ממנו הגיעה קונפורטי. היא נולדה בשנת 1946, בת בכורה למנשה ורחל פישלר, זוג ניצולי שואה שברחו מאושוויץ ואיבדו את משפחתם במלחמה. "כבת להורים ניצולי שואה לא הייתי אומרת שהייתה לי ילדות מאושרת או עליזה. ההורים שלי לא היו צעירים כשנולדתי ואבי איבד שלושה בנים ואישה בשואה. אמי הייתה מספרת לי שהייתה אוכלת עלים מהעצים. לחיות בצל ההורים שלי לא היה קל.

אני זוכרת שכבר בתקופת הגן, המפלט שלי היה אומנות. בבית הספר כל המחברות שלי היו מכוסות בציורים. כשגדלתי, הקירות של המסדרונות כבר היו מכוסים בציורים. כשהיו משברים בחיי הציור היה המוצא שלי. אני לא זוכרת תקופה שבה לא ציירתי, זה דבר שבא באופן אוטומטי אצלי – תוך כדי מחשבה היד מתחילה לקשקש", משתפת. היא מספרת שהשנים הראשונות בארץ לא היו קלות. "עלינו לארץ כשהייתי בת שנתיים.

הוריי ברחו מפולין לדרום רוסיה ועלו בספינה. לא ידעתי את השפה והיו מדברים איתי רק יידיש. ההורים שלי בקושי דיברו עברית במשך הרבה שנים. גרנו בדירה שכורה בעיר התחתית בחיפה. אבי היה מגדל אפרוחים ותרנגולים בחצר, והיה עוני נוראי. היינו אוכלים כל השבוע לחם ותפוחי אדמה ורק פעם בשבוע היה בשר. אבי היה הולך לחפש עבודה כל יום וחוזר הביתה בידיים ריקות. אמא שלי לא הייתה אדם רגוע, והיו לה המון פחדים ודאגות בגלל הטראומה שעברה", ממשיכה. יצירותיה הושפעו רבות מתקופה זאת ומהחוויות שעברו הוריה . כשאני עומדת בפני פרוייקט חדש או עבודת אמנות חדשה - "אני חולמת על זה בלילה וקמה עם זה בבוקר", מספרת קונפורטי. "אני רואה בכל עבודת אמנות שאני יוצרת נמצאת פיסה מנשמתי".